הבעל המכה נימר ג'מל, רוצח השלושה בהר אדר, הוא האחרון ברשימה ארוכה של מפגעים פלשתינים - דיכאוניים, חולי נפש או כאלה ש"ירדו לרגע מהפסים" - שרֶצַח ופגיעה ביהודים מחקו מהם באחת את תג "המשוגע" שעימו זוהו בחברה הפלשתינית.
ג'מל, כמו עוד עשרות רוצחים מצוקתיים, מיצב עצמו מחדש בחברה שבה חי כנורמלי, ואף קנה לעצמו כרטיס כניסה ל"היכל התהילה הפלשתיני" כשאהיד - כל זאת בדם השלושה שאותם רצח לפני שבועיים בהר אדר.
ככל שעולה מספר פגועי הנפש הפלשתינים שמבצעים פיגועים רצחניים, מתרגלים רבים לקטלג את מופע הדמים של המעורערים הללו כז'אנר מפגעים בפני עצמו. הקטלוג הזה בעייתי. יותר משהוא מקל עם המפגעים מהז'אנר הלכאורה חדש, הוא עושה הנחה לחברה הפלשתינית שמאמצת אותם, גם אותם, אל חיקה.
חברה בריאה ושפויה מרחיקה מופרעים משורותיה, ומטפלת במצוקתיים שבקרבה. בחברה הפלשתינית, לעומת זאת, רצח יהודים מקנה גם לחולי הנפש, ולמשבריים לגוניהם, מקום של כבוד בפנתיאון הלאומי־דתי שלהם.
בחברה הפלשתינית, רצח יהודים מכניס אל תוך מוסד השהאדה גם את השוליים הכי סהרוריים ובעייתיים, תחת כנפי הנורמטיביות המעוותת שהמוסד הזה יצר.
יש מעט מאוד יהודים פגועי נפש, אם בכלל, שיצאו לרצוח ערבים כפתרון למכאובם. גם במרבית מדינות העולם הנאור נתקשה למצוא בעלי רקע אישי בעייתי שימצאו מזור למצוקתם, דווקא בפיגועי התאבדות ורצח של בני קהילות לאומיות או דתיות יריבות.
המסקנה המתבקשת היא אפוא שהמצוקה האישית של הפלשתיני או הפלשתינית שיוצאים לפגע ביהודים היא רק ה"קצף שעל פני המים", אם תרצו - קצף השיגעון. השיגעון רק צף מלמעלה. הוא יונק ממצע עמוק פי כמה.
חברה שמאדירה רוצחים היא חברה פושעת. חברה שמחבקת את משוגעיה ("המג'נונים", כפי שהם מכונים שם) שרצחו ומציבה גם אותם כמודל לחיקוי, היא חברה חולה, שנגועה בטירוף לא פחות ממטורפיה.
דוגמאות אינן חסרות. פיגועים רבים מבית היוצר של הבעייתיים למיניהם, שמבצעיהם נרשמו באותיות של זהב בספר דברי הדמים הפלשתיני, או כפי שסוכנות הידיעות הרשמית של הרש"פ הגדירה פעם את הנערים השאהידים המתים: "הדרך להצטיינות... ולגדולה, דרכם של אלה שיודעים את הדרך אל הניצחון הגדול".
הנה אפוא רשימה חלקית בלבד מהשנים האחרונות: ג'מיל תמימי, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בבתו וניסה להתאבד באמצעות סכין גילוח, רצח בדקירות סכין, ברכבת הקלה בירושלים, את הצעירה הבריטית חנה בלדון.
פואד תמימי שפתח באש על שוטרים ישראלים היה גנב ונרקומן. מונה פדוה אבו טיר (52), אם לחמישה, שסבלה על פי השב"כ מדיכאון מתמשך, ניסתה לדקור יהודים בעיר העתיקה.
עבדאללה טקאטקה מבית פאג'ר, שהיה על פי צה"ל מעורער בנפשו, ניסה להתאבד באמצעות הסתערות עם סכין לעבר חיילים. אמאני סבאתין, אם לארבעה מהכפר חוסאן, שרבה עם בעלה ונקלעה למצוקה נפשית קשה, ניסתה לדרוס חיילים בצומת גוש עציון ונורתה למוות.
חברה שמאדירה רוצחים היא חברה פושעת. חגיגות אחרי שחרור אסירים // צילום: אי.אף.פי
אחמד יוסף עאמר מהכפר מסחה שניסה לדקור חיילים במחסום אזוואיה, מדרום לאלקנה, נורה ונהרג. ממכתב ההתאבדות שלו התברר שביצע את הפיגוע בשל חוב לכמה מסעדות.
רוקייה אבו עיד בת ה־13 מהכפר ענתא, שניסתה לדקור את המאבטח במחסום בענתות, רצה למעשה אל מותה מתוסכלת וזועמת בעקבות מריבה קשה עם אחיה.
עיסאם ת'וואבתה בן 34 מבית פג'אר, מטופל קבוע בבית החולים לפגועי נפש בבית לחם, רצח את הדר בוכריס בת ה־21 בדקירות סכין. ז', סכיזופרן מארטאס, נפצע לאחר פיגוע דקירה שביצע. ע', שהפרידה מחברתו שברה את ליבו, החליט להוכיח לה באמצעות פיגוע ביהודים, שלא העריכה אותו מספיק.
טיהור תדמיתי למעורערים
הבעיה כאמור אינה רק עם מעורערי הנפש שיוצאים לפגע ביהודים. הבעיה החריפה יותר היא בחברה שמעבירה את השוליים הכי בעייתיים מהחלק הכי בלתי מוערך בחברה אל החלק הכי מוערך שלה, בזכות הפגיעה ביהודים.
מעבר חד שכזה מתאפשר רק בסביבה שבה מאדירים ומרוממים כל העת טרור. מעבר חד כזה אפשרי רק בחברה שמחנכת את ילדיה באופן מובנה ושיטתי לשנאת ישראל והיהודים.
בימים אלה ממש פרסמו פורום המזרח התיכון ומרכז שמעון ויזנטל את מחקרם של ד"ר רוני שקד וד"ר ארנון גרוס - על ספרי הלימוד החדשים שהוציא המרכז לתוכניות לימודים של הרש"פ ברמאללה, עבור ילדי הרשות בשנתיים האחרונות. מדובר בעשרות רבות של ספרים. 200 עמודי הדו"ח מלמדים על הקצנה נוספת בהתייחסות ליהודים, לישראל ולשלום. היהודים שחיים בארץ אינם נספרים שם כתושביה. ישראל אינה מוכרת כמדינה ריבונית. העברית כשפה לאומית של העם היהודי - נמחקת.
אחדים מהספרים מדגישים כי היהודים שייוותרו בארץ אחרי "שיסולקו הגזלנים" - יושמדו על ידי המוסלמים בהשתתפות פעילה של העצים והאבנים. בולטת בהיעדרה כל התייחסות לעניין השואה. ספרי לימוד של הרשות מפארים את טובחי היהודים בחברון ובצפת ב־1929. התקפת בקבוקי תבערה על אוטובוס ישראלי מתוארת כ"חגיגת צלי".
גם אם אין בספרים הללו קריאה מפורשת לטרור, האדרת טרור - ודאי שיש שם. גם הגדרת הסכסוך השתנתה. לא עוד הסכסוך הערבי־ישראלי. מעתה אמרו: הסכסוך הערבי־ציוני, שהרי הסיכויים לפתרון הסכסוך עם הציונות קטנים אף יותר מהסיכויים לפתרון הסכסוך עם ישראל.
שני החוקרים התרשמו: "ספרי הלימוד של הרש"פ מכינים את התלמידים נפשית ורעיונית למאבק אלים לחיסול ישראל ו'העלמת תושביה היהודים', תחת הסיסמה 'שחרור פלשתין מהכיבוש הציוני'".
הממצאים והמגמות שגרוס ושקד מתארים במחקרם, כמו גם הטיהור התדמיתי שמעורערי הנפש זוכים בו לאחר רצח יהודים, שזורים במעגלי הנורמטיביות והשגרה הפלשתינית, מחוץ לכותלי בתי הספר ומחוץ לעולמם של מוכי הגורל. כשחמאס מודיע שהוא "מגדל את ילדיו על אהבת הג'יהאד והשהאדה"; כשאימהות פלשתיניות חוגגות את מות בניהן כשאהידים; וכשפת"ח, או הטלוויזיה הרשמית של רש"פ, מקרינים תמונות ילדים האוחזים רובים - אין פלא שהשיגעון משתלב אף הוא היטב בשגרת השהאדה, והופך לחלק אינטגרלי ממנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו