1. נדבר על תשובה. לא תשובה דתית במובן של חרטה על חטאי האדם מול אלוהיו, ואף לא תשובה חברתית של בקשת סליחה מאחרים שפגענו בהם. אלה נושאים כבדי משקל שנטחנו עד דק וממלאים את עבודת התפילה ביום הכיפורים.
בבית הכנסת שבשכונת נעוריי, מגיעים בימי הכיפורים חברים שעזבו לארבע קצוות וחזרו לרגע לנשום שוב את מנגינות בית אבא ולהתראות עם חברי הילדות שלא ראו עידן ועידנים. חבורות חבורות הם נקבצים בקרן רחוב או בחצרות. אין טלפונים שיפריעו ולא תחבורה שתרעיש. גם זה מנפלאות היום הזה. לא רק תפילה אלא גם חיבוק חברים וחזרה למקום שבו צמחנו כדי לקבל כוח להמשך המסע של חיינו.
נדבר על תשובה במובנה התנ"כי המקורי: שיבה הביתה לנקודת המוצא. על שמואל הנביא נאמר ש"מדי שנה בשנה" הסתובב ברחבי הארץ לשפוט את ישראל, ואז חזר הביתה ליישובו רמה. הביטוי המקראי לחזרה: "וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ...".
השימוש במילה תשובה לתיאור תהליך של תיקון דתי הוא עניין מאוחר יותר, ונעשה על דרך ההשאלה: החוטא שרחק מאלוהיו שב מחטאו. את הדברים האלה למדתי מחיבורו של הרב יהודה אלקלעי (המאה ה־19), "פתח כחודה של מחט", שהתוודעתי אליו בעקבות מאמר של הרב יואל בן נון בשם: "המהפכה במושג התשובה".
2. הרב אלקלעי לא הסתפק בדיון לשוני אלא חתר למהפכה רעיונית שתוביל למהפכה לאומית בעמנו. הוא עיין בהלכות תשובה לרמב"ם ובפרשיות התשובה במקרא, וראה שקיים פער בין התשובה במובנה הדתי הידוע לבין פסוקים ורעיונות של חכמינו המועידים את התשובה לאחרית הימים, למשל: "בַּצַּר לְךָ - וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ" (דברים ד, ל). האדם המאמין מוזהר להישמר מפני החטא ולעשות תשובה בכל יום - אז מדוע כרוכה התשובה באחרית הימים?
מכאן הגיע לחידוש נועז על שני סוגים של תשובה: "תשובה פרטית ותשובה כללית". תשובה פרטית היא התשובה שכולנו מכירים, במובנה הדתי; ואילו תשובה כללית היא משמעותה הראשונית של המילה, וכוונתה שיבתו של העם היהודי לארץ ישראל; לכן תתרחש ב"אחרית הימים".
בוויכוח העתיק, האם הגאולה תלויה בתשובה - כלומר, האם הגאולה תלויה במצבו הדתי של העם - טרף הרב אלקלעי את הקלפים: אכן, הגאולה תלויה בתשובה, אך לא בתשובה הדתית ה"פרטית", אלא בתשובה הלאומית ה"כללית":
"תשובה פרטית, רוצה לומר, שישוב החוטא מחטאו על פי גדרי התשובה אשר גבלו ראשונים... התשובה הזאת קדמה לעולם... לזאת תיקרא תשובה פרטית, מפני שנצרכת בפרטים, לכל איש ואיש התשובה כפי חטאו - לפי כובד עוונו, כך משקל תשובתו.
"אבל התשובה הכללית רוצה לומר, שישובו כל ישראל על ה' אלוהינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה... התשובה הכללית הזאת ציוו עליה כל הנביאים, כמו שכתב רבנו (הרמב"ם): 'כל הנביאים ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שעתידין ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין' - רוצה לומר, תשובה כללית, שישובו ישראל לארץ הקדושה".
3. היוצא מהחידוש הזה הוא שהגלות אינה עונש בלבד אלא היא בעצמה חטא שיש לתקנו באמצעות תשובה (=שיבה) לארץ ישראל. בספר אחר, "מנחם ציון", כתב הרב אלקלעי: "יישוב הארץ הוא בית החולים הגדול הכולל, והוא יעלה ארוכה ומרפא לכל תחלואי בית ישראל..."
ראוי להכניס את דבריו של הרב אלקלעי למחזור התפילה, כדי שיהודים ברחבי העולם יתוודעו אליהם ויתעוררו לא רק לתשובה הפרטית ולתיקון המידות האישי, אלא לתשובה הלאומית הכללית, כלומר ישובו מהגלות הארוכה שנכפתה על אבותיהם בחזרה למקום שממנו הם גלו, כלומר לארץ ישראל.
דרשות יום הכיפורים צריכות לעסוק לא רק בתשובה הדתית אלא גם בחרפת הגלות המתקיימת עדיין, בעובדה ש־70 שנה לאחר קום מדינת היהודים העצמאית, עדיין חיים מיליונים מבני ובנות עמנו מחוץ לארצם.
הגלות אינה עונש בלבד, אלא חטא שיש לתקנו. דמותו של הרצל על רקע הכבישים הריקים ביום כיפור
4. ר' חיים בן עטר, שעלה ממרוקו לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה־18, כתב בפרשנותו לתורה (ויקרא כה) שהגאולה תתרחש כשיעירו את הלבבות וייאמר להם: "הטוב לכם כי תשבו חוץ (מחוץ לארץ ישראל), גולים מעל שולחן אביכם... וימאיס בעיניו תאוות הנדמים (הדמיון שחיים בגלות הם אפשרות לגיטימית), ויעירם בחשק הרוחני... עד אשר ייטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' מִמְכָּרוֹ" (כלומר, תיגאל הארץ שנמכרה לאחרים בעקבות החורבן).
הנה לנו ציווי מפורש לעסוק בפעילות להשבת העם הגולה הביתה לציון. הרב בן עטר, שהסתובב בכמה מרכזים יהודיים בגולה, הכיר את המצב העגום ואת התחמקות ההנהגה היהודית בזמנו מעיסוק בעניינים הלאומיים. לכן כתב בהמיית ליבו: "ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
הרב אלקלעי לא הסתפק בחידושים תורניים; הוא פרסם בספרו "גורל לה'" משנה מדינית שבה לימד שאת התשובה הכללית מעכבים שני דברים: רישיונות עלייה בהסכמת מלכי הארץ, וכסף להוצאת הדרך ולפרנסה בארץ ישראל. בלשוננו היום: הסכמה בינלאומית לשיבתנו ארצה ותקציב להגשמתה.
לשם כך קרא להקים אסיפת נציגים נבחרים של כל הקהילות היהודיות, שיבואו למקום אחד ויקימו קרן כספים למימון השיבה לארץ. האסיפה תבחר מנהיג שילך לכל מלכי הארץ כדי לקבל רישיון לעלייה יהודית המונית לארץ ישראל. אפשר רק לחשוב היכן היינו כיום, לוּ שמעו מנהיגי העם לרב בן עטר, ולמִצְער לוּ שמעו לרב אלקלעי.
5. אבל היה אחד שכן הקשיב לרב אלקלעי. סבו של אותו אחד, שמעון אריה, היה התוקע בשופר בבית הכנסת של הרב אלקלעי בזמלין שבסרביה ושליח ציבור בימים נוראים. בנו יעקב היה תלמידו של הרב וסייע בהדפסת ספריו.
הנכד, שהכיר כנראה את החיבור או לפחות את רוחו, הצליח מכל בני דורו וקודמיו, לכנס את נציגי העם למקום אחד לפני 120 שנה, מהלך שהוביל להגשמת רעיון התשובה המקורי - השיבה של העם לארצו. שמו של הנכד היה בנימין זאב הרצל. גמר חתימה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו