בסוד ההתחדשות הפנימית

1. האם היה זה אתמול ששמענו קול שופר וחשבנו על השנה החדשה ועלילותיה שעוד נכונו לה ולנו? כחלום שנגוז בבוקר עברה שנה ותקוותיה, כלתה שנה וקללותיה, והנה אנחנו שוב עומדים בפתחה של שנה חדשה, ממלמלים תפילות עתיקות ומייחלים לטוב.

יש כוח בזמן היהודי לאחוז אותנו בציצית ראשנו, ולנער את חולין היומיום מעלינו. קווים ועיגולים, זמן רציף, ליניארי, המתחיל מנקודת זמן אחת וממשיך הלאה לאינסוף מבלי לשוב על עקביו, מול זמן מעגלי, מחזור חיים קבוע, המשיב אותנו בכל שנה אל אותה נקודה. 

בכל פעם שחוזרים אל אותה נקודה בזמן, איננו אותם אנשים שהיינו; לא רק הנהר אינו אותו נהר. במהלך השנה החולפת נוספו לנו שכבות חיים ומעשים וחוויות וידיעות. לא רק השנה מתחדשת, גם אנחנו נולדים מחדש. 

2. וכשנולדנו, ברגע בקיעתנו מרחם אמנו, מה עשינו? צעקנו צעקה גדולה. זה מה שרצו לשמוע מהתינוק הזה, שרגע אחד היה בעולמו ורגע אחר נכנס לעולמנו. האם לא זה מה שעומד במרכזו של ראש השנה, "יום הרת עולם" - היום שבו נולדת שנה חדשה ואנחנו איתה, נדהמים בסוד ההתחדשות של החיים - תקיעת השופר, שהיא שחזור הצעקה הראשונית של היילוד? 

3. בספר הראשית שלנו, מתואר העולם כנתון בתוהו ובוהו, ועם זאת "רוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". שלא כמו התרגומים הלועזיים, אין פה "רוחניות" דתית (Spirit of God), אלא נשימת האל, נשיפתו, ההבל היוצא מפיו מרחף על פני המים. כמה עומק ורגש יש בתיאור הזה. כך ראו הקדמונים את האל על ערש לידתו של תינוקו, כלומר העולם שזה עתה נולד: אב החומל על גוזלו, מחזיק בכפו ומחמם אותו בהבל שבפיו. לאט ילדי, עוד נכונו לך עלילות; בינתיים התחמם בהבל שבפי. סבלנות. 

4. בסופו של תהליך הבריאה מגיע האדם שנוצר "עפר מן האדמה" וממתין לרוח שתחיה אותו: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", בדומה לפעולת ההחייאה שכולנו למדנו בשיעור עזרה ראשונה; נָפַח באפיו, כאדם המנפח בלון בסבלנות, עד שיתייצב ויהיה ל"נפש חיה". רוחו של האל נותרה באדם ומחיה אותו. משהו ממנו נותר בנו, חלק עליון, רוחני. 

והנה, ביום הראשון לשנה אנחנו משחזרים את היום הראשון ההוא ללידת האדם הראשון ונופחים את רוחנו בשופר, מותירים חלק מאיתנו בקרן האיל, ומתוך כך עולה ובוקעת צעקה, תקיעה הנשברת לתרועה גדולה. זה הכלל הטבוע: כדי להוליד קול עלינו להוציא מתוכנו רוח; כדי להתרומם מעל לעצמנו ומקומנו, עלינו לשלם מחיר בדמות ויתור על חלק מתוכנו. 

רוחו של האל נותרה באדם ומחיה אותו. יוגה במדבר// צילום: יהושע יוסף

5. כשרצה מלך מואב להילחם בנו, נואש מחרב המלחמה ופנה לחרב הלשון. מצא נביא שכוחו בפיו ויודע לקלל את אויביו, לזרוע בתוכם ייאוש, להכהות מוחם עד שישכחו שהצדק איתם.

מהי קללה? מציאת הפגמים בזולת והעצמתם באופן שרק דרכם נראית המציאות. חכמינו במסכת אבות הגדירו את תלמידי בלעם כמי שניחנו ב"עין רעה", מין יכולת להביט על המציאות מצידה הרע ולראות בזה את חזות הכל. "רע רע רע" קורא העורב. "רע רע רע" מטיחים ארגוני החרם כלפינו. 

אנחנו מכירים את סוף הסיפור המקראי, הקללה שהפכה לברכה. אך בברכה השנייה יש משפט הקשור לעיצומו של יום. בלעם משקיף על מחנה ישראל ומודה שאינו מצליח לעשות את מלאכתו ה"רגילה", למצוא את הרע באחרים: "לֹא הִבִּיט אָוֶן (רֶשע) בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל (מעשים רעים) בְּיִשְׂרָאֵל - ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". כששומעים את תרועת השופר, קשה להתמקד ברע. 

6. בשם רבי חיים מצאנז למדו מזה על החיוב שיש לעסוק במלאכה הפוכה מזו של בלעם: לימוד זכות על האחר, ובמיוחד לימוד זכות על עמנו (ומזה, גם על מדינתנו הצעירה). "מי שאינו רואה בלבו אוון ביעקב ולא עמל בישראל, שמחפש וחוקר להצדיקו ולדונו לכף זכות - איש כזה ה' אלוהיו עמו ותרועת מלך בו". ושמא זה עומק דברי חכמינו, על התכונה המאפיינת את תלמידי אברהם אבינו: עין טובה.

7. המשורר יעקב אורלנד מספר על דו־שיח בין שני ענקי הספרות חיים הזז ונתן אלתרמן. נוציא את דבריהם מההקשר ההיסטורי המסוים שבו נאמרו ונביא רק את סופם. הזז אמר: "עַל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִכְתַּב שֶׁהוּא יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ. אֲנַחְנוּ, שֶׁהִנְנוּ רַק חֵלֶק אֱלֹהַּ מִמַּעַל, מִי אָנוּ שֶׁנַּרְחִיק צַלְמֵנוּ מִצַּלְמוֹ?... חַיָּבִים תָּמִיד לִרְאוֹת אוֹר, אֲבָל חָלִילָה לָנוּ לְהִתְעַלֵּם מִלִּרְאוֹת חֹשֶׁך".

על כך השיב אלתרמן באמת עמוקה: "חֹשֶׁךְ לֹא הֶחְמַצְנוּ אַף פַּעַם. אוֹר הֶחְמַצְנוּ פְּעָמִים רַבּוֹת". כך או כך, שניהם מחייבים את ראיית האור. כך אפשר לכלות את קללותיה של השנה החולפת, באמצעות העין הטובה על המציאות ולימוד הזכות על האחר. זאת הדרך להתחיל שנה וברכותיה. 

8. ואולי לפני כל זה, כדאי להחיל את העין הטובה בראש ובראשונה על עצמנו. לא לשפוט אותנו בחומרה, לא לראות רק את חולשותינו ונפילותינו ומבוכותינו ולהחליט שזה כל מה שיש בנו; לא להמליך את פגמינו על כוליותנו. דרושה לנו חמלה. "ואהבת לרעך כמוך" חל גם עלינו ("כמוך"!).

"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר, בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל, כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ, וְכַחֲלוֹם יָעוּף". שנה טובה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו