מטבע הדברים, כל מהלך שמבצע האויב – פוליטי או צבאי – מעורר תשומת לב בציבור הישראלי. כך גם המהלך האחרון של חמאס, שהודיע על נכונותו לפרק את הוועדה המנהלית ברצועת עזה, ששימשה מעין ממשלה מצומצמת. מאחורי ההחלטה - לחץ כבד של מצרים להביא להסדרה במערכת הפוליטית הפלשתינית לאחר יותר מעשור של משבר.
האמת היא שאין סיבה להתרגש מהחלטת חמאס. לפירוק הוועדה נלוותה קריאה לקיים בחירות כלליות, אך גם היא אינה בבחינת חדשות מרעישות. התנועה כבר הביעה בעבר נכונות לקיימן, מתוך הערכה שביכולתה לקחת גם הפעם את כל הקופה, כפי שעשתה בינואר 2006. ייתכן שהיא צודקת ולא בכדי נמנע אבו מאזן מהליכה לבחירות חדשות, שיכולה לחשוף את כישלונו המהדהד לבצע רפורמה פוליטית בשורות ארגונו – פת"ח.
ההחלטה מסוף השבוע משרתת את חמאס בזירה הפנימית והאזורית. ההסכמה לפרק את הוועדה היא ביטוי לרצון לקבל סיוע של מצרים ואיחוד האמירויות – בתיווכו של מוחמד דחלאן, מבכירי פת"ח ברצועה – לתמוך בחמאס פוליטית וכלכלית. ברור שהעול המתמשך של דאגה לאוכלוסייה והיעדר מזומנים בקופה מחייב את התנועה לוויתור טקטי מעת לעת, ובזה אין כל פסול: הרי גם הנביא מוחמד נהג כך. בצוק העיתים ועל רקע מצוקה כלכלית והומניטרית מתמשכת (אסון הומניטרי נמנע רק בשל מדיניות ישראלית שנועדה למנוע הטלת האחריות עליה במקרה של משבר כזה), החליט הפעם אסמאעיל הניה שהתועלת הצפויה לתנועה כתוצאה מפירוק הוועדה המנהלית עולה על הנזק. ואכן, כספי סיוע שמקורם במדינה הזעירה במפרץ הפרסי כבר עושים דרכם לרצועה.
בזירה הפנימית ההחלטה של חמאס מסירה את העיצומים שהטיל אבו מאזן, שכללו את צמצום אספקת החשמל לרצועה ופיטורי הפקידים. אך מעבר לכך היא איתות לרצון טוב לפתוח בסבב נוסף שמטרתו פתרון המשבר הפוליטי במערכת הפלשתינית. ועדיין, מכאן ועד להסדרת היחסים בין הצדדים הדרך ארוכה לנוכח עמדות קוטביות של שני השושבינים הפלשתינים.
בראייה רחבה יותר, אין פה שינוי אסטרטגי. חמאס אינו מוותר כהוא זה על מצעו וחזונו בנוגע לעתידה של פלשתין. המהלך האחרון הוא בעל משמעות פוליטית טקטית ותו לא. רק בחודש מאי האחרון חמאס הודיע כי הוא מוכן למדינה פלשתינית בקווי 67', אך באותה הודעה גם הבהיר הארגון שלא יוותר על שום שעל מפלשתין. מבולבלים? ממש לא. גם כאן זהו ויתור טקטי או, אם תרצו, העתק של תורת השלבים של אש"ף בגרסה האסלאמית שלו. וגם כאן ההלכה מתירה זאת, ולו משום שהנביא עצמו נהג באופן זהה בראשית ימי האסלאם.
כל זה אינו משנה את יחסו של חמאס מול ישראל והוא ממשיך לראות בה את האויב שגזל את אדמות הווקף של פלשתין. דא עקא, שחרף עמדה אידיאולוגית נוקשה זו, חמאס ידע בעבר לשאת ולתת עם ציונים באמצעות מתווכים. כך יהא גם להבא. בעיתות מצוקה, כאשר ראשי חמאס יעריכו שהמפתח לפתרון יהיה בידי ישראל, הם יישאו וייתנו איתה באופן עקיף.
הכותב הוא מרצה באוניברסיטת אריאל במחלקה למזרח התיכון ולמדעי המדינה, מומחה לזירה הפלשתיניתאין בפירוק ה"ממשלה" שינוי אסטרטגי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו