הגיע הזמן לדבר באופן רציני על שוויון בנטל. כל בר דעת חייב להבין שבעוד שותפות בנטל היא ערך, הרי "שוויון בנטל" הוא פיקציה. חישבו למשל על פאנל דיון דמוקרטי, שבו כל דובר מקבל שלוש דקות בדיוק להסביר את עמדתו, אלא שאחד הדוברים הוא כבד פה; האם נתעקש בשם ערך השוויון לתת לדובר הזה שלוש דקות בלבד? ובאשר לסוגיית גיל הפרישה: מטעה לחשוב שערך השוויון יושג כשייקבע אותו גיל פרישה לגברים ולנשים. להערכתי, 62 כגיל פרישה לנשים שווה ל־67 כגיל פרישה לגברים, כמו שארבע דקות זמן דיון לכבד הלשון שווה לשלוש דקות זמן דיון לקל בלשונו. שוויון אין פירושו היות הדברים אותו הדבר או זהים.
אין מקום שהנושא הזה הוא חד וברור יותר מאשר בשדה הקרב. הרטוריקה הדמגוגית הזולה, שמציגה את סוגיית השוויון בנטל כאילו מדובר ביחס של איפה ואיפה לדם - בדרך כלל מובלת דווקא על ידי אלה שדמם היקר מעולם לא התקרב למחוזות האש של המלחמה. רק מי שמעולם לא שמע את משק מעוף הכדורים יאמין שיש "שוויון בנטל" בסיכון שלוקחים לוחמים בקרב, אפילו ישרתו הלוחמים באותה מחלקה לוחמת. ובאמת, חישבו על נושא בנטל ששירת ביחידת עילית טכנולוגית, שהבטיחה את הקריירה הטכנולוגית־פיננסית שלו לשארית חייו הבוגרים, ולחלופין, על בוגר גלי צה"ל שקריירת השידור הציבורי שלו נסקה משם לגבהים לאומיים. האם הנטל שהם נשאו על כתפיהם שקול לזה של לוחם גולני, ששירת שלוש שנים מאובקות, מתישות, שאולי גרר מהן גם חוויות לחימה קשות, שלאחריהן ייקח לו שנים להתאושש ולהתארגן בחיים?!
מבחינה פוליטית, זה מעורר תמיהה שהתקופה של אחרי המחאה החברתית הזדככה מאחורי תזה מרכזית אחת, שמאחוריה תמימות דעים רחבה והיא "השוויון בנטל". אפשר בהחלט להבין את החרדים שחשו לפתע שהמחאה החברתית מצאה אותם בדמות השעיר לעזאזל הקלאסי, שעליו אפשר להניח את כל תסכוליה של החברה. התוצאות הפוליטיות של המפנה הזה היו הרסניות. קואליציה פוליטית, הגדולה בהיסטוריה של מדינת ישראל, שיכלה אולי להוביל תמורות דרמטיות בעתידה של המדינה, התפרקה בעקבות הסוגיה הזו. מפלגת שלטון כמו קדימה התאיידה. במקומה צף פופוליזם פוליטי חדש תחת הכותרת של פוליטיקה חדשה ונמצא האויב הישן־חדש של תקומת העם בארצו: החרדים הלא־משרתים.
האם עצרנו לתהות אם שירותם נדרש? האם עצרנו לתהות איזה מודל חדש נדרש כעת לצבא העם שלנו, בעולם הלחימה המתחדש, על שני דגשיו, זה הטכנולוגי, וזה הממקם את העורף בחזית הלחימה? האם עצרנו להבין איזה יתרון לא־שוויוני ניתן לטכנולוגים שלנו, לעומת הלוחמים בחזית, המחמיצים כניסה מוקדמת לשוק העבודה?
מה שנדרש כעת הוא בנייה של מודל חדש לצבא העם. מודל בעל אופי דיפרנציאלי אמיץ, מתגמל לוחמים, ומפריד, אולי מבנית ובאופן דרמטי, בין צבא לוחם וטכנולוגי, צבא חד ומנצח, לבין מערכי שירות בעלי אופי הגנתי, אם תרצו, צבא העורף.
אני מאמין שדווקא חברה ישראלית - הנחלקת בין המשרתים בחזית ומתוגמלים ומוערכים בהתאם, כולל אופק שירות אפשרי בהנהגה המדינית־ ביטחונית, לבין אלה המחויבים בשירות קצר שאופיו בניית כשירות להגנת העורף - תתרום לשיח הפוליטי ותחזק את האינסטינקטים האזרחיים של החברה; לבטח תמנע שסע קיומי חברתי, ודווקא על דרך של הבניית שותפות הנטל בחברה תאפשר חברה אינטגרטיבית ובריאה יותר.
הצבא, חשוב לזכור, מוגדר ראשית על פי היכולת שלו למלא משימות בקרב, ורק אחר כך על ידי נגזרות מקיומו, הקשורות בחינוך ובעיצוב הדור. צבא מנצח ישמש מודל השראה למי שמשרת בו וגם למי שלא. צבא רחב ומסורבל, שבוי במקסם השווא של "שוויוניות", לא ימלא את ייעודו, וממילא לא יהיה מודל חינוכי, עיצובי או היתוכי, במובן של בניית דור העתיד.
ד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו