דלתות בית הספר נפתחו בשבוע שעבר לתלמידי ישראל כדי לפתוח את שנת הלימודים החדשה, ונדמה שהתלמידים חזרו מהחופש כשהם בסביבה - ישראלית וגלובלית - אלימה, שונאת, גזענית וקיצונית יותר. גם השיח ברשתות החברתיות, התגברות הטרור והשגשוג של מנהיגים קיצוניים במקומות שונים בעולם הופכים את המרחב הציבורי לזירת התגוששות שצריך הרבה שרירים - גם אם וירטואליים - כדי לשרוד ולהצליח בה. בתוך כך צריך גם לשאול מה התפקיד של מערכת החינוך ביצירה, בוויסות ולפעמים אפילו בהזנה של השיח.
הנחת היסוד של חוקרים שעוסקים בהשפעה של שיח קיצוני על ילדים ובני נוער היא שחשיפה מתמשכת שלהם לשיח כזה ללא תגובה מיידית, משקפת וביקורתית מצד דמויות חינוכיות משמעותיות, מאפשרת לגיטימציה לקיצוניות ועם הזמן הופכת אותה לנורמטיבית ומקובלת. למרות הדברים הללו, ולמרות העובדה שאני מניח שרוב המורות והמורים בישראל מודאגים כמוני, אנחנו יודעים שרובם ייכנסו לכיתה ויבחרו - במודע או שלא - להימנע מלדבר על נושאים שנויים במחלוקת.
כיצד אפשר להסביר את הפער הזה? מחקר גדול שערכנו לאחרונה עבור פורום דב לאוטמן, האוניברסיטה הפתוחה ועיריית רעננה, העלה ממצאים מדאיגים באשר לאופן שבו מורות ומורים במדינת ישראל תופסים את הסביבה שבתוכה הם פועלים ואת הציפיות של הגורמים השונים באשר לצורך וליכולת שלהם לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת. נקודת האור הגדולה של הסקר היתה שחלק גדול ממורי ישראל מאמינים ששיח בנושאים שנויים במחלוקת בכיתה הוא חשוב והכרחי, והם היו רוצים לקיימו בהתאם. לשם הדוגמה, 87 אחוזים מהמורים חושבים שיש ללמד בכיתה על יחסי יהודים־ערבים, אף שחלקם הגדול מגדיר נושא זה כסוגיה שנויה במחלוקת.
עם זאת, מצאנו באופן ברור פער גדול בין ההבנה של המורות והמורים ששיח כזה הוא חשוב והכרחי לבין הדיווח שלהם על המידה שבה הם אכן מקיימים שיח כזה במהלך השיעורים שלהם. כשניסינו לאמוד את מקורות הפער, מצאנו שהתפיסה של המורות והמורים לגבי ציפיות המערכת - הן מערכת החינוך הפורמלית והן המערכת החברתית הרחבה יותר (קרי: הורים, חברה ישראלית) - היא שעליהם להימנע ככל האפשר משיח בנושאים שנויים במחלוקת. ואכן, חלק גדול מהמורים מאמין שהמערכת מצפה מהם להתעלם מהנושאים הללו ושהבקשה של ההורים מהם היא להתרכז אך ורק בנושאים לימודיים פורמליים, וחלק מהמורים אף מביע חשש אמיתי שהוא עלול להיפגע או להיענש אם נושאים מעין אלו יעלו לדיון לא פשוט בכיתה.
נראה גם שחלק ניכר מהמורות ומהמורים חושבים שאין להם היכולת והכלים לעסוק בנושאים אלו. באופן מעניין, התפיסות הללו של המורים, שמעידות על כך שהם חיים בתוך אווירה פסיכולוגית חברתית קשה ומאיימת, עומדות הן בניגוד לעמדה הרשמית של משרד החינוך שמעודד קיום שיח מאוזן בנושאים אלו, וכן בניגוד לעמדת ההורים, שהציגו רמה גבוהה של ציפיות לעיסוק אינטנסיבי בנושא.
בהנחה שהתפיסות של המורים אינן מדומיינות או מנותקות, המסקנה היא שאנחנו כחברה, ומערכת החינוך כחלק ממנה, משדרים למורים מסר כפול. מצד אחד, מעל השולחן מעודדים דיון ערכי בנושאים שנויים במחלוקת, ומצד אחר, מתחת לשולחן מעבירים מסר שדיון כזה יהיה בגדר "חיטוט בפצעים" הקשים של החברה הישראלית והוא לא יתקבל בעין חיובית ועלול אפילו, לעיתים, להוביל לענישה חברתית או פורמלית. לתפיסתי, המסר הזה לא רק שמוביל את המערכת לכישלון מהותי מבחינת מילוי תפקידה בהתמודדות ובתיווך לתלמידים של הנושאים החברתיים הבוערים, הוא גם, באופן עקיף, מעודד ומלבה את הקיצוניות והגזענות על ידי הפיכתן לנורמטיביות בעיני בני הנוער ומנהיגי העתיד של המדינה.
הכותב הוא דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה וחבר בוועדת ההיגוי של פורום דב לאוטמן.
