אחד בספטמבר, 1954. שום ילד לא עבר איתי מגן "השחר" בתל אביב לבית הספר ע"ש אחד העם. זה היה מפחיד למדי לעבור מן המשחקים בקוביות למסגרת רצינית כל כך. זה לא שלא רציתי להתחיל ללמוד - אפילו השתוקקתי. אבל זה לא כל כך נעים להגיע לבד למקום שבאים אליו חברים ותיקים מן הגנים האחרים, משוחחים ביניהם, צוחקים ומחצינים ביטחון עצמי שרק ילדים יודעים להפגין בפני ילדים אחרים.
עוד עמדה העובדה שאחי הבכור ינון למד בבית הספר, וחלק מן המורים הכירוהו, ואלה שהכירוהו אהבוהו, ואני קיוויתי לגזור קופון מן הייחוס המשפחתי. פער השנים בינינו גרם לכך שבשנת לימודיי הראשונה הוא היה כבר בשנת לימודיו האחרונה בגימנסיה "גאולה", ולמרות שזה היה בכיוון ההפוך הוא ליווה אותי, באותה שנה, בוקר־בוקר, החזיק בידי, והצליח ליצר בועת אוויר בין כף ידו לזו שלי. הפטנט המיוחד הזה הקל עלי את ההתרגשות היומית ואת החשש פן שכחתי את אחת המחברות או שנפלה טעות בשיעורים שהכנתי.
הדרך לא היתה קצרה. מרחוב קלישר, הסמוך לשוק הכרמל, הגענו לרחוב נחלת בנימין, עברנו בפסז' בית השואבה, ועלינו במדרגות שהובילו אותנו, בדרך פלא, אל רחוב אלנבי, צעדנו משם אל רחוב מונטיפיורי, ואיתו הגענו עד רחוב בצלאל יפה, שבו שכן בית הספר.
הוויטראז'ים המיתולוגיים
וזה לא היה סתם בית ספר. הוא הוקם 30 שנה קודם לכן בשם "בית הספר העירוני" (מה שאומר, כנראה, שלא היו אז אחרים כאלה), וב־1926, לאחר שאשר גינצברג, הלוא הוא אחד העם, קיבל את אזרחות הכבוד של תל אביב, נקרא בית הספר על שמו.
בכניסה מרחוב אחד העם התנוססו על דלתותיו ויטראז'ים שיצרו תלמידי "בצלאל" ומוריהם, ובהם סמלי תריסר שבטי ישראל, ויטראז'ים המתנוססים שם גם כיום, להנאת כל התקועים בפקק ברחוב הזה.
מנהל בית הספר היה מנחם אלון. הוא היה אב שכול, ושם בנו שמעון, שנפל במלחמת העצמאות, היה חקוק בין שאר שמות בוגרי בית הספר, על לוח השיש בחצר. אלון היה האיש הכי רציני בעולם; את הכינוי "ינשוף" קיבל הרבה לפני שהתחלנו ללמוד בבית הספר, וזה בהחלט התאים לו. מדי פעם דיבר אלינו ברשת התקשורת הפנימית, ובכל פעם שקולו בקע מן הרמקולים בכיתה, הוא העביר בנו סוג של צמרמורת של יראת כבוד.
סגנו, חיים קלר, היה היפוכו המוחלט. יליד ראש פינה, שאף פעם לא שכח להזכיר אותה, ולגרום לנו לחשוב שמדובר בסוג של גן עדן. הוא היה כבר אז בגיל פרישה, אך נותר ללמד עד גיל 70. הוא שפע אהבה לילדים וידע לחייך אליהם. לעיתים קרובות מילא את מקומם של מורים שנעדרו, ואנחנו תמיד העדפנו את השיעור איתו על פני האפשרות המפתה למדי של "שיעור חופשי". היה לו כישרון לציור, שהפך אותו בעינינו לוואן גוך לפחות. הוא היה נוטל גיר, משרבט משהו על הלוח, ובהרף עין צמח לו חמור, או שעלתה דמותה של הגימנסיה הרצליה. הוא לימד אותנו ציור, חקלאות, טבע ומולדת, ולמרות שיכול היה להיות בקלות סבא שלנו, הוא היה חבר.
מי שקיבלה את פנינו ביום הראשון של כיתה א'1 היתה המורה רבקה גרינברג. היא הבהירה לנו שהיא אינה גננת, ושאין קוראים לה סתם "רבקה". המורה רבקה היתה כבר אישה לא צעירה, אך מטופחת, עם שיער שחור אסוף והבעת פנים רצינית שנתחלפה בחיוך רק לעיתים רחוקות. כבר ביום הראשון גילתה לנו פרטים מסוימים על החצב והנחליאלי, מבשרי הסתיו, וסיפרה כי יש לה נוהג להגיע אל בתי התלמידים, עם בנה אורי, לארוחות צהריים בשבת, כדי להכיר את המשפחות.
איזה מלחיץ! הייתי בין הראשונים ביומן, כי באות אל"ף לא היו שמות משפחה רבים בכיתה, והיא הגיעה אלינו שבועות מעטים לאחר שהחלה שנת הלימודים הראשונה. היו אלה עדיין שנות הצנע, ולא היו בבית מוצרי מזון מרשימים במיוחד. אני זוכר היטב שאמא הכינה בצק דק ומילאה אותו בתרד. זה ממש לא היה מאכל מלכים, ולעומת זאת היא הקדישה להכנת הארוחה זמן רב, ואני בטוח שהמורה רבקה ואורי בנה העריכו זאת.
השיחה עסקה בראש הממשלה משה שרת, ובעברית הנפלאה שבפיו. גם הוריי וגם המורה רבקה סיכמו שבן־גוריון כבר לא יחזור משדה בוקר, וחודשיים אחר כך, כש"הזקן" החליט לשוב לתפקיד שר הביטחון בממשלת שרת, ולהחליף את פנחס לבון, לא יכולתי להבין איך הוא ממרה את הסיכום שהושג בארוחת הצהריים ההיא בין הוריי לבין המורה רבקה ובנה אורי.
המעגל שנסגר
והיה את צדוק, שמש בית הספר, כי אז עוד לא היו שרתים וגם לא מנהלי תחזוקה. הוא כבר לא היה צעיר והוא גר בצמוד לשער הכניסה הגדול, במבנה צנוע של שני חדרים, הוא ואשתו. הוא סבל מכאבי פרקים, ושיתף אותנו בצרותיו, מה שלא מנע ממנו לצאת בכל 50 דקות (חוץ מ־50 הדקות הראשונות, שהיו צמודות ל־50 הדקות השניות) ולצלצל בפעמון הגדול שלו. רק לאחר שיצא לגמלאות החלו להשתמש אצלנו בפעמון חשמלי, ותהיתי אם בדיוק אז המציאו את הפעמון הזה, או שכבר המציאו אותו מזמן אבל רצו להעניק לצדוק תחושת שליחות, כל עוד כיהן בשמשותו.
והיה את "בית התלמיד" - מערכת מרהיבה של פעילויות וחוגים, שבמרכזה היתה ספריית בית הספר בניהולה של בינה. ילדים־ספרנים יכלו להשאיל שלושה ספרים בשבוע במקום שניים, ואני עטתי על ההזדמנות והפכתי ליד ימינה, אבל כעסתי מאוד על כך שכמעט כל הילדים רצו לקרוא את ספרי "חסמבה" של יגאל מוסינזון ולא ספרים רציניים וחשובים יותר. בינה היתה שותפה נאמנה לכעסי זה, והסבירה לי שזהו חלק מהידרדרותו של הדור שלי.
בית הספר הוקם במקור כבית ספר לבנים. בשנות ה־40 הפך לבית ספר מעורב. זה שנים אחדות הוא משמש את רשת בתי הספר החרדית "בית יעקב", ועכשיו לומדות בו רק בנות. המעגל נסגר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו