עד לאחרונה מרבית ממשלות אירופה נמנעו מלהתעמת עם הטרור האסלאמי. התגובה השגרתית לאחר כל מתקפה היתה פיוס של ציבור הבוחרים המוסלמי על ידי שינון המנטרה, שלפיה "האסלאם הוא דת של שלום". כל הדתות טומנות בחובן מרכיבים של שלום, אך תיאור מרכיבים שכאלה כדומיננטיים באסלאם הוא הכחשה ותו לא.
האמת היא שחלק משמעותי מהמוסלמים תומך בטרור, בעוד קומץ מתוכם משלם מס שפתיים לגינוי הרדיקלים. מוסלמים מתונים אמיתיים מוכרחים לגלות אומץ רב, ולעיתים קרובות הם ניצבים מול פעולות תגמול אלימות מצד בני עמם.
במשך שנים רבות מוסלמים באירופה מתגוררים בגטאות. גם קודם לגל ההגירה ההמונית הנוכחי כל הניסיונות לשלבם בחברה כשלו. ואכן, חלק גדול מהטרוריסטים המוסלמים היו צאצאים בני הדור השני, שרבים מהם זכו לחינוך והיו בעלי משרות טובות. הבעיה הסלימה כשגרמניה, במהלך שרבים ראו בו כפרה סימבולית על השואה, סיפקה מקלט למיליוני פליטים סורים וצפון־אפריקנים. אלו שבקשתם למקלט נדחתה גורשו רק לעיתים רחוקות, דבר שעודד אסלאמיסטים ומהגרים כלכליים נוספים להגיע. רבים עם רקע טרוריסטי רשום התנהלו באופן חופשי. לדוגמה, האימאם עבד אל־באקי א־סתי, שתזמר את המתקפות בברצלונה, הורשע בעבר בטרור ובסחר בסמים, אך צו גירוש נגדו בוטל על ידי שופט ב־2015.
לא רק שהמוני מוסלמים זורמים אל תוך אירופה, אלא שקצב הילודה שלהם הוא גבוה מזה של האוכלוסייה המקומית ומאיים לשנות את הדמוגרפיה. כיום, כשדאעש קרוב להיות מובס, המצב עשוי להידרדר אף יותר. ייתכן שהארגון יחריף את מאמציו לחדור לערים מערביות עם חסידיו הטרוריסטים, ראשית כתאים רדומים.
מלבד אירועי הטרור שמהם סבלו, מערב אירופאים רבים מדווחים על כך שהפליטים ערערו את איכות חייהם. מורגשת גאות באלימות, באונס ובגניבות. העובדה שגל הפשע הזה נובע מ"הפליטים" מושקטת באופן שיטתי, ודיון ציבורי בסוגיה נבלם. מי שישמיע ביקורת על מנהגים ברבריים כגון דיכוי נשים, הוצאה להורג של הומוסקסואלים, סקילת נואפים, רצח על כבוד המשפחה, נישואי ילדים או מילת נשים, יואשם מייד באסלאמופוביה.
באופן הולך וגובר האירופאים מכירים בכך שהם ניצבים בקו החזית מול המיליטנטיות האסלאמית. עד היום הם ביקרו את ישראל על כך שהגנה על עצמה וכרכרו סביב מנהיגי טרוריסטים דוגמת מחמוד עבאס וחסן רוחאני. כעת גם הם חייבים להילחם על הישרדותם.
אם בכוונתה של אירופה להפוך את הגל, עליה ליישם שינויים אסטרטגיים מהותיים. ראשית, יש להכיר באיום. ההלקאה העצמית בשל העבר הקולוניאליסטי של אירופה מוכרחה להיפסק. יש להתעלם מההאשמות המגוחכות על אסלאמופוביה, שמקורן במוסלמים מקומיים ובשמאל ההזוי. שנית, יש לקיים בחינה מחודשת של מדיניות ההגירה כדי למנוע כניסה של מוסלמים שנחשדים בכך שהם מגלים אהדה לקיצונים. שלישית, יש לקיים פיקוח על מסגדים ועל מדרסות ולעצור או לגרש מטיפים קיצוניים. אין זה מספיק לרשום שם ב"רשימת מעקב". כמו כן, על שירותי הביטחון לפרק את השליטה הרדיקלית בגטאות האסלאמיים ולאסור הפגנות של קיצונים.
יש לקיים קמפיין משמעותי שיחנך את האזרחים באשר לאיום ויסביר מדוע ייתכן שתהיה פגיעה בחירויות אזרחיות כדי להתמודד עם הסכנה. כמו כן, יש לעשות כל מאמץ כדי לשלב את הקהילות המוסלמיות הקיימות בתוך החברה המרכזית. יש למגר כל אפליה נגד מוסלמים שומרי חוק, ויש לתמוך במוסלמים מתונים.
רבים יטענו שההצעות לעיל תערערנה את הדמוקרטיה. יש להזכיר להם שאנו מצויים במלחמה גלובלית נגד פנאטים דתיים חזקים, שהוזנו בתרבות של מוות והם נחושים לכפות את רצונם. דמוקרטיה איננה יכולה להילחם בכוחות טוטליטריים בכפפות של משי. האירופאים מוכרחים ללמוד מן ההיסטוריה ולפעול בעוצמה כדי להגן על הציביליזציה שלהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו