למותר לומר שכל מי שלב ונשמה בקרבו, אינו יכול להיוותר אדיש לנוכח סבלם וכאבם של אנשי דרום תל אביב. תחושת "כיבוש הזרים", לצד מעשי פשע ואלימות ופחד יומיומי, הם בוודאי סוגיה שעל המדינה לפתור, ובהקדם. כך גם הסוגיה העקרונית של קביעת מדיניות הגירה וטיפול באותם מאות אלפי פליטים, מסתננים או מהגרי עבודה.
אך אסור לתקן עוול בעוול. העובדה שיש פושעים מקרב אותם פליטים אינה מתירה להכתים את כולם. החוטא חייב להיענש, ובמקרה הצורך להיכלא. אך הניסיון לתייג את כל בני הקבוצה כקולקטיב - פסול מעיקרו. מי כעם היהודי, שחווה על בשרו את מוראות התיוג הכללי וההכתמה במעשים שלא עשה, צריך להיזהר בכגון אלה.
גם מי שסבור שאסור להכניס, ולו פליט או מהגר עבודה אחד, לארץ, ושיש לגרש לאלתר את כל אלה שנמצאים כאן, אינו רשאי להתעלם מחובתה של המדינה לטפל בהם כראוי כל עוד הם באחריותנו, לנהוג בהם כבני אדם ולשמור מכל על זכויותיהם הבסיסיות.
המסורת היהודית לימדה אותנו שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים. גם המסתננים, הפליטים ומהגרי העבודה, יהיו מעשיהם אשר יהיו, הם בני אדם, ואין לרמוס את כבודם ולשלול את חירותם. כך, מקל וחומר, כאשר לפחות חלקם (ועל כך אין חולק), יהא גודלו אשר יהא, הם פליטים שרידי חרב, שברחו על נפשם וצפויים לסכנת מוות היה ויוחזרו לארצות מוצאם.
למען הסר ספק: בית המשפט אינו חף מביקורת, להפך. ככל שירבו לבקרו (וברוך השם, יש על מה), כן ייטב. אך יושר, יושרה והגינות בסיסית מחייבים את המבקרים - ולא רק בעניין זה - להתבסס על עובדות ולא על שמועות. כך, מקל וחומר, כאשר חלק מדברי הביקורת נאמרים בלשון גסה ומשתלחת, שעולה לעיתים כדי הסתה ממש.
לנוכח חלק גדול מדברי הביקורת ביומיים האחרונים, וחוסר הקשר בין דברי הביקורת לבין העובדות (להבדיל מפרשנותן), נראה שרבים מהמבקרים, ובהם אנשי ציבור ותקשורת בכירים, כלל לא קראו את פסק הדין. לו עשו כך, היו יודעים שביהמ"ש לא התנה את העברת הפליטים למדינה שלישית בהסכמתם. תנאי זה נכלל בהסכם שעליו חתמה מדינת ישראל עם אותה מדינה שלישית, וככל הנראה היה תנאי מקדים והכרחי - מצד אותה מדינה, לא מצד ביהמ"ש - לנכונותה לקבל את הפליטים לשטחה.
מעבר לפן הערכי, האנושי, המוסרי והמשפטי, הפסיקה לא ניתנה בחלל ריק. אנו חיים בעולם שבו זאבים רבים מבקשים לטרוף את הכבשה הקטנה ששמה מדינת ישראל. פסק דין שיכשיר ללא סייג גירוש המוני של פליטים בניגוד לרצונם, היה מעניק רוח גבית לקריאה לחרם על ישראל, לנידויה ממשפחת העמים ולהפיכתה למצורעת שעל הכל להתרחק ממנה.
בדומה לפסקי דין קודמים שהתקבלו (כגון פסקי הדין בעניין הסיכול ממוקד ו"נוהל שכן"), עינינו צריכות להיות צופיות לא רק לתל אביב אלא גם לעולם. התעלמות מהשלכות סוגיה זו על מעמד ישראל ואזרחיה בעולם כמוה כטמינת הראש בחול וסכנתה רבה לא פחות, ואולי הרבה יותר מהתוצאה המאוזנת, גם אם לא האידיאלית, שאליה חתר בית המשפט העליון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו