פרויקט הלביא: החיה שהפכה למפלצת?

מטוס הקרב החדיש היה אמור להיות גולת הכותרת של התעשייה האווירית, אך הפרויקט היוקרתי נגוז, לא לפני שעורר יצרים עזים ומחלוקות אינסופיות • כשהוחלט לבטלו, השבוע לפני 30 שנה, המדינה סערה

פרויקט הלביא נחשב למיזם הישראלי היומרני ביותר: הושקע בו הון רב מאוד, שחלקו הגדול ירד לטמיון, אישים מסוימים ראו בו צורך חיוני לישראל והיו מזוהים איתו אישית ואף רגשית, בעוד אחרים ראו בו מיזם מיותר. בשלוש השנים האחרונות לפעילותו ליוויתי אותו כמזכיר הממשלה וכמנכ"ל משרד החוץ בכל ישיבות הקבינט ובהתייעצויות בלתי רשמיות.

למרות שסוף הסיפור היה בעל אופי פוליטי, אי אפשר לייחס זאת לתחילתו, וגם לא למניעים של הצדדים במהלך חייו. חלק מן השחקנים שינו את דעתם במהלך השנים, חלקם דבקו בפרויקט בקנאות. השיקולים, לכאן ולכאן, היו פרגמטיים, אך גם רגשיים. המחלוקות עלו, לא פעם, לטונים גבוהים, וההאשמות ירדו, לא פעם, לביבים (בכירי התעשייה האווירית האשימו את בכירי חיל האוויר כי הם מעדיפים מטוס אמריקני המחייב אותם לבקר בארה"ב לעיתים קרובות, על פני מטוס ישראלי, המחייב אותם לבקר בלוד). הסוף הותיר טעם חמוץ בשני המחנות, אכזבה ותחושת החמצה.

שר הביטחון החדש, שמעון פרס, שמונה לתפקידו לאחר שממשלת גולדה מאיר התפטרה, ביקש להבטיח לישראל עצמאות ביטחונית גדולה ככל האפשר, ולייצר כאן טנקים ומטוסים, בין היתר כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים. פרס המנוח נחשב לפטרונה של התעשייה האווירית, וזו שמחה לשיתוף פעולה עם משרד הביטחון במיזם יומרני כל כך. דובר אז על מטוס קרב ישראלי קטן וזול, חכם ובעל כושר תמרון רב, שיחליף את הסקייהוק, הכפיר והפנטום. הפיתוח החל בסוף 1974.

שרי הביטחון הבאים, עזר ויצמן ואריאל שרון, תמכו (לא בלי היסוסים) בלביא, אך כאשר הגיע לתפקיד משה ארנס, ניתן למיזם עידוד מיוחד. כסמנכ"ל התעשייה האווירית לשעבר הוא היה נלהב מאוד לייצר בארץ מטוס קרב, כשגריר לשעבר בוושינגטון הצליח להשיג את תמיכתו הכספית של הממשל לייצור המטוס, וכיו"ר ועדת החוץ והביטחון לשעבר, אשר המליצה על הפרויקט, הביא עימו תמיכה פרלמנטרית.

 

ואז הגיע יצחק רבין

מנהל הפרויקט בתעשייה האווירית היה עובדיה הררי, גאון עם פתיל קצר ויושרה, שהכל העריכו. הררי זכה פעמיים בפרס ביטחון ישראל וכן בפרס ישראל. הוא עלה ארצה ממצרים עם הוריו בעקבות מלחמת סיני, גר בדימונה ואחר כך בבאר שבע, היה עתודאי, שירת בחיל האוויר באגף התכנון האווירונאוטי ומילא תפקידים חשובים בתעשייה האווירית. הוא היה ה"לביא" והוא חיזק את מקבלי ההחלטות שלא לוותר על המיזם.

חיל האוויר היה אמור להזמין 150 מטוסים, ומספר כה גדול של מטוסים היה אמור להבטיח את מחירו הנמוך יחסית של המטוס, אך זמן קצר אחר כך קוצץ המספר בחצי. התעשייה האווירית הגישה ניתוח כלכלי אשר לפיו עלות ייצורו של הלביא היתה אמורה להיות נמוכה ב־30 אחוזים מזו של ה־F-16 אך עד סגירת הפרויקט גדל תקציבו פי שלושה.

ואז הגיע יצחק רבין לתפקיד. רבין התנגד ללביא בעודו באופוזיציה, הבין ששלב פיתוחו של המטוס מתקדם וכי מושקע בו כסף אמריקני לא מועט, והחליט - בלב ולב - להמשיך. לא היתה זו ההתלהבות של ארנס, שהפך בינתיים לשר בלי תיק. הצבא המשיך להתנגד. לצד הטענה המרכזית באשר לתקציב הענק המוקצה ללביא, ואשר, מטבע הדברים, יבוא על חשבון פרויקטים אחרים, ומלבד העובדה שכבר היה ברור שהמטוס הישראלי יעלה יותר ממטוס אמריקני, התברר גם שחלקים קריטיים מן המטוס יצטרכו להיות מתוצרת ארה"ב, מה שנטרל את הטיעון העיקרי של התומכים המדברים בשם עצמאות הייצור הישראלי.

בישיבת פורום מטכ"ל אמר אחד האלופים כי "אם הלביא ימריא, צה"ל ישכב על הרצפה". גורמים בצה"ל דיברו איתי על חיית מחמד שהפכה למפלצת, ואשר זוללת כל מה שיש בסביבה. בשלב מסוים היה נראה שצה"ל נאבק מאבק נואש, ושמקבלי ההחלטות כופים עליו כלי שהוא אינו רוצה בו, ואשר יפגע בתוכניותיו האחרות. מפקד חיל האוויר דאז, אביהו בן נון, רצה מאוד לזכות במטוס ה־F-22, ובשיחה עימי הציג בפניי את החלופות למטוס הלביא, שהיו אמורות לענות על צורכי חיל האוויר באופן מוצלח הרבה יותר מן הלביא עצמו. חיל האוויר התגייס למסע שתדלנות כנגד המשך בנייתו של הלביא, למרות טיסת הבכורה של האב־טיפוס בדצמבר 1986.

 

•••

משלחת אמריקנית בראשות איש הפנטגון דב זקהיים, שבאה ארצה ללמוד את מצבו של הלביא, הגיעה למסקנה חד־משמעית שמדובר בפרויקט שהפך יקר מדי, והמליצה לממשל האמריקני להפסיק את הסיוע למטוס הישראלי. לרגע נוצרה חזית משונה: ממשלת האחדות הלאומית, בראשות יצחק שמיר, עם פרס כממלא מקומו וכשר חוץ, ועם רבין כשר ביטחון, מול צה"ל והממשל האמריקני.

ב־30 באוגוסט 1987 היתה אמורה הממשלה להחליט סופית אם סוגרים את הלביא. משה ארנס הודיע שיתפטר אם כך יוחלט, ושכנע את שרי הליכוד ושותפיהם להצביע בעד המשך הפיתוח. עובדיה הררי אמר שהפסקת הפרויקט תהיה בלתי מוסרית, והודיע כי אם כך יוחלט, יחזיר את פרס ישראל. פרס ורבין החליטו לתמוך בעצירת הלביא.

עד מהרה הפך העניין למפלגתי. הכוחות היו שווים, לאחר ששר האוצר, איש הליכוד משה נסים, הודיע שיצביע עם שרי הביטחון והחוץ. שרת הבריאות, שושנה ארבלי אלמוזלינו ממפלגת העבודה, נטתה להצביע עם שמיר וארנס, ופרס שכנע אותה לחזור בה. הלביא נעצר ברוב של 12 מול 11.

הארץ געשה. ארנס התפטר ולא סלח על ההחלטה גם כאשר חזר לכהן בממשלה. עובדיה הררי לא ידע את נפשו. 15 אלף עובדי התעשייה האווירית הפגינו, וכ־6,000 מהם פוטרו. 500 עובדים פרצו למחנה הקריה בתל אביב וערכו הלוויה סמלית ללביא. היו הפגנות מול שגרירות ארה"ב ומול בית מפלגת העבודה ברחוב הירקון 110 בתל אביב.

הפסקת פיתוח הלביא היתה לאבן דרך בסיפורה של הטכנולוגיה הישראלית. חלופות הלביא השונות היו יעילות בהחלט. רבים מן העובדים שפוטרו מן התעשייה האווירית עברו לשוק הפרטי והעבירו את כובד המשקל הטכנולוגי אל המרחב האזרחי. יש המציינים את הרגע ההוא כתחילת הפיכתה של ישראל ל"אומת הסטארט־אפ". אבל הוויכוח על הצדקת ההחלטה ההיא עדיין נמשך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו