לא בנימין נתניהו - האדם הפרטי - עומד תחת מתקפה מרושעת, קבועה ולא הוגנת, אלא בהיותו מנהיג הליכוד והמחנה השמרני־ימני. פעם אחר פעם משחק השמאל לידי יריביו, ובמו שנאתו ארוכת הימים הוא עוזר לאחד פלגים רבים בימין, שרוב הזמן אינם רואים עין בעין את שלל הנושאים שעל סדר יומה של החברה הישראלית.
כמו לפני הבחירות האחרונות, ולמעשה לאורך שנות כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, כשהשמאל מריח דם, הוא מגביר את הלחץ התודעתי באופן כה מוגזם עד שהציבור מרגיש לכוד בסיר לחץ שאינו מאפשר לברוח מהמסר החדגוני "נתניהו אשם" ו"מושחת" ו"נהנתן" ושלל תארים מחמיאים - וכשמנסים להכתיב להמון מה לחשוב, הוא מתעורר ומתמרד. במיוחד כשמעליבים את הציבור הזה כמי שלא ניחן בחשיבה עצמאית (לעומת מבקריו בני האלמוות שכאיש אחד חושבים כ־ו־ל־ם באופן אינדיבידואלי...). קול המון כקול שדי.
הוסיפו לכך את התגובות הקבועות סביב כל מערכת בחירות על ה"אספסוף" ה"ניאנדרטלי", שמעז פנים ומחליט באופן עצמאי לבחור אחרת מהתכתיב המושמע בוקר וערב באלפי דציבלים - ותקבלו ניסיון חוזר ונשנה לפרק את הדמוקרטיה במובנה הפשוט: זלזול בהחלטת הדֶמוס (העם) וביטולה באמצעים אחרים מאשר בחירות. אחרי הכל, מדובר ב"אספסוף פשיסטי" שהוא "סכנה לדמוקרטיה".
קשה היה שלא להבחין בפער המשעשע בין מה שראו הצופים במפגן התמיכה בגני התערוכה לבין פס הקול התקשורתי הצונן שהתלווה אליו. למראה הקולות אמש, היתמם אמנון אברמוביץ' ושאל, האם כשרה"מ דיבר על פוטש, הוא התכוון למנדלבליט. בדיוק ההפך. זה מספר חודשים אנחנו עדים לדה לגיטימציה של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט עד כדי ירידה לחייו הפרטיים, בידי קבוצה שלא תקבל שום החלטה שלו זולת הרשעה של רה"מ.
מדובר באותה קבוצה ישנה, האחראית לבליץ חסר התקדים שכבר שפט וגידף וביזה והרשיע והכניס לכלא את נתניהו, עוד טרם סיימה המשטרה את חקירותיה, שלא לדבר על המשך התהליך המשפטי שעוד לא אירע, אבל "כולם יודעים" שנתניהו הוא כזה וכזה. לא דרישת אמת לפנינו, ולא חתירת אמת לביעור השחיתות, אלא שימוש די שקוף בהאשמות רבות מספור לצורך מטרות פוליטיות ישנות.
ומילה על שרה נתניהו. השנאה המוטרפת של רבים בתקשורת ובשמאל כלפיה, והדמוניזציה של דמותה כמי שחורצת גורלות, חוצה את רף האנושיות. על משקל אמרתם של חכמינו בעניין אחר, אפשר לומר שהיא משמשת, שלא בטובתה, כליא ברק לנתניהו. במשך 20 שנה היא סופגת עבור בעלה חלק ניכר מעוצמות השנאה כלפיו. גם במקרה זה משיגה ההתקפה את ההפך.
בסרטה, "כל אנשי הקמפיין", המחישה הבימאית ענת גורן עוד לפני כעשור את ההיבריס השמאלי באשר לדיבוק נתניהו, כשהביאה חומרים ממטה הבחירות של מפלגת "קדימה" מ־2006. אייל ארד, יועץ אסטרטגי, הציע בישיבה פנימית להכניס את המערכת הפוליטית והציבורית ל"פאניקה מאורגנת", והציב במונולוג קלאסי את דגם־האב לכל מה שעברנו מאז: "אני כמו כריש שמריח את הדם במים, לפרק את ביבי... אני רוצה להוריד אותו לגמרי. הוא מדמם לנו במים. מה עושה כריש כשמישהו מדמם במים? תקוף! הורד אותו. אז בואו נהרוג אותו. נשים לו את הרגל פה (בסרט רואים את ארד לוחץ בידו הימנית על עורק הצוואר) וללחוץ. אההה, אהההה. ככה. זה הופך להיות הספורט הלאומי עכשיו. את ביבי שונאים. יש פה הזדמנות לפרק לו את האימ־אימא של האימא שלו". ספק אם השתנה דבר אצל החבורה הזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו