אתמול לפני 43 שנים, ב־9 באוגוסט 1974, נפל דבר בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב. ביום זה נאלץ הנשיא ריצ'רד ניקסון להודיע על התפטרותו לאחר שחלפו פחות משנתיים בלבד מאז נבחר ברוב מוחץ לתקופת כהונה שנייה בבית הלבן.
ההתפטרות הכפויה של ניקסון, שהיתה מעוגנת בהכרה שהדחתו היא בלתי נמנעת, היתה שיאו של משבר חוקתי ופוליטי ממושך. מקורותיו היו נטועים יותר משנתיים קודם לכן. בליל 17 ביוני 1974 נתפסו חמישה פורצים שחדרו למטה המפלגה הדמוקרטית שבמתחם ווטרגייט שבוושינגטון, והחליפו ציוד האזנה לשיחות הטלפוניות במקום (שאותו הטמינו במהלך פריצה קודמת). הפורצים קיוו לאסוף מידע מרשיע על אודות קשרים אסורים בין המטה הדמוקרטי לבין המשטר הקובני של פידל קסטרו.
עד מהרה הפכה חקירת הפרשה לאירוע טראומטי ומעצב, שטלטל את החברה האמריקנית השסועה והמדממת בחלוף כעשור של מעורבות צבאית בביצה הווייטנאמית, לאחר שהתברר שהנשיא עצמו שיחק תפקיד מרכזי במאמץ לשבש את חקירת הפריצה והנחה את יועציו הקרובים להורות ל־FBI להשתיק את האירוע כולו (בטיעון המופרך שהחקירה עלולה לפגוע בביטחונה הלאומי של ארה"ב).
נקודת המפנה בפרשה, שלמעשה סתמה את הגולל על גורלו הפוליטי של ניקסון, התרחשה כאשר התברר שכל השיחות בבית הלבן הוקלטו בהוראתו של הנשיא. היה זה רק עניין של זמן עד שהיושב במשרד הסגלגל נאלץ למסור, בעקבות הכרעתו של בית המשפט העליון, את ההקלטות המפלילות מ"שיחות השיבוש" שערך לתובע המיוחד השני בפרשה, ליאון ג'בורסקי. ואכן, כל מאמציו של ניקסון למנוע את העברתן של "ראיות זהב" אלה עלו בתוהו, ובעקבות זאת נסללה הדרך לתחילת הדחתו בקונגרס. ב־9 באוגוסט, לאחר שבית הנבחרים החליט על הגשת כתב אישום, הודיע ניקסון על פרישתו עוד טרם הספיק הסנאט להחליט על הרשעתו.
גם היום, שנים לאחר שהחברה האמריקנית התאוששה בהדרגה מן הסיוט שנצרב בתודעתה, שב צילה האפל של הפרשה אל מוקד השיח הציבורי. לכאורה, האנלוגיה בין ווטרגייט לבין "פוטינגייט" היא ברורה, שכן גם היום מדובר בפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית, אם כי באמצעים טכנולוגיים אחרים ועל ידי גורמים אחרים.
יתרה מזאת, גם אז וגם היום עמד בבסיסן של השערוריות הניסיון לחבל במערכת הבחירות לנשיאות של הצד הדמוקרטי (ג'ורג' מקגוורן היה המועמד הדמוקרטי ב־1972). עם זאת, בעוד במקרה של ווטרגייט נמצאו טביעות אצבעותיו של ניקסון בליבו של מאמץ שיבוש החקירה, במקרה הנוכחי לא נמצא עדיין ה"אקדח המעשן" שיוכיח שטראמפ היה מעורב ישירות ב"עסקת חבילה" עם הקרמלין.
עסקת החבילה היתה אמורה, לכאורה, להבטיח לוולדימיר פוטין שקט תעשייתי באמצעות מדיניות אמריקנית רכה ומפויסת כלפי רוסיה, בתמורה לפעילותם של פצחניה של מוסקבה נגד מסע הבחירות של הילארי קלינטון. וכך, אף על פי שהפריצה הרוסית למטה הדמוקרטי והדלפת המידע המרשיע הן בגדר עובדות מוכחות היום, החקירה המסועפת שמנהל החוקר המיוחד רוברט מולר בפרשה נמצאת עדיין בעיצומה. לא ברור עדיין אם היא תפליל את הנשיא עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
