עבד א-לטיף מוסא היה שמו של מנהיג הקבוצה, אשר התהדר בשמות פומפוזיים ובכינויים מפוצצים: הקבוצה שלו נקראת "ג'ונד אנסאר אללה" - צבא תומכי אללה. מטרת הקבוצה להחזיר את אומת האיסלאם לימי הזוהר של שחר נעוריה, המאה השביעית, באמצעות מלחמת קודש. הכינוי של עבד אל-לטיף בקרב תומכיו היה "אבו אל-נור אל-מקדסי" - אבי האור מירושלים - ומטרתו המוצהרת היתה הקמת "אימארה איסלאמיה" - נסיכות איסלאמית - מונחים רוויי מטען איסלאמי. הוא נהג ללבוש בגד אדום, גם הוא סמל איסלאמי הקשור לג'יהאד, והקשר לירושלים גם הוא אינו מקרי - את הלגיטימציה שלו הוא ניסה לבנות מקשר עם עיר הקודש. אין זו הקבוצה האיסלאמיסטית הראשונה בעזה שעמדה מימין לחמאס, ולכל קבוצה ישנו שם הנושא משמעויות איסלאמיות קיצוניות. "ג'יש אל-איסלאם" - צבא האיסלאם; "גיש אל-אומה" - צבא האומה; "ג'לג'לאת" - זעזועים (שיגרום הארגון לכל מתנגדיו); וכמובן, "הג'יהאד האיסלאמי" הידוע. התחרות הזו על הלגיטימיות ידועה משחר ימי האיסלאם, שכן בכל פעם שמישהו איננו מרוצה מעניין אישי, משפחתי, קבוצתי, אידיאולוגי או אינטרסנטי, הוא מקים ארגון ומכריז על הארגון שפרש ממנו כלא-לגיטימי במקרה הטוב וככופר במקרה הרע. לנטייה לפילוג הטבועה באופי הארגונים האיסלאמיים מצטרפת גם הנטייה לאחוז בנשק ולהשתמש בו, המאפיינת חברות ערביות ואיסלאמיות. מוסלמים רבים מאמינים שגורלו של האדם קבוע מראש, ובכלל זה יום מותו, ולכן אם הוא מת, פירוש הדבר שהיה אמור למות באותו יום - בין אם במיטה, תחת גלגלי משאית או במטען נפץ. תחושה פטאליסטית זו עומדת בבסיס מה שנראה לאנשי תרבות המערב כזלזול בחיי אדם, המביא לאלימות ולפיגועי התאבדות. ממשלת חמאס כדרכה הגיבה בהתאם לסטנדרטים בעולם האיסלאמי: בלי בג"ץ ובלי "בצלם" ומי שחושב על המשך התהליך המדיני בגדה המערבית חייב להביא בחשבון את מה שקורה בעזה כתרחיש אפשרי גם ברחבי הגדה המערבית, "ואם לא מחר אז מחרתיים". הכותב הוא מרצה במחלקה לערבית באונ' בר אילן
X
