זה לא מקרה שצה"ל והציבור בכלל מתרפקים על סמ"ר ע' מחלמיש, החייל בחופשה שירה במחבל ונטרל אותו. חייל שנמצא בחופשה בביתו הוא זה שהתערב והכריע בגורל אירוע ביטחוני חמור. לעומתו, צה"ל נראה כאילו יכול היה לעשות יותר. אולי הוא נמצא בסדרת חינוך בבית גולדמינץ.
מבט על הסחרור הביטחוני־לאומי שישראל היתה נתונה בו בשבועיים האחרונים מגלה מייד שצה"ל לא היה גורם רלוונטי בכל המקרים. משמר הגבול, המשטרה, השב"כ - אפילו הממשלה והאזרחים היו רלוונטיים. המשטרה, ובעיקר מג"ב, כבר מזמן עומדים בקו החזית של העימותים הלאומיים בזירה הפלשתינית, ואילו צה"ל לא מגלה נוכחות של ממש.
אפשר לטעון שזה מצב טבעי; מדובר בהתרחשויות מאיימות בבירה או במגזרים אזרחיים. אבל זוהי שאלה טכנית. יש שיגידו כי הפלשתינים השכילו לנטרל את צה"ל בשעה שהם ממציאים בכל משבר שיטת לוחמה חדשה. ומה שראינו סביב הר הבית זוהי שיטת לוחמה; עובדה שישראל היתה במשך זמן לא קצר במשבר אסטרטגי חמור שיכול היה להידרדר למשבר בינלאומי קיצוני בהרבה גם סביב מסגד אל־אקצא וגם סביב השגרירות בירדן. בתוך סחרור המשברים היה המכשיר הביטחוני הרתעתי מספר אחת של עם ישראל מנוטרל.
קשה להצביע בשליפה מה בדיוק צה"ל יכול לעשות במצבים כאלה. אבל זו בדיוק השאלה שצמרת צה"ל צריכה להציב לעצמה: מה תפקידו של צה"ל בשעה שהמדינה נקלעת למשבר ביטחוני חמור שלא כתוב בספר? לפני כמה שבועות, באזכרה השנתית ליוני נתניהו, אמר אלוף (מיל') עמירם לוין כי בתחילת משבר החטופים באנטבה קציני היחידה לא מצאו אוזן קשבת בצמרת צה"ל ובממשלה. זה לא הפריע להם ליזום בעצמם רעיונות ותוכניות.
הבעייתיות של צה"ל נחשפה בשפה שבה השתמש הרמטכ"ל גדי איזנקוט בפני מחזור מתגייסים חדש, יומיים לאחר הרצח בחלמיש. הוא אמר לחיילים החדשים שהם מתגייסים ב"יום מורכב". האם הנערים בני ה־18 הבינו אותו? מה היה קורה אם היה אומר "יום כואב"? מה היה קורה אם הרמטכ"ל היה מדבר בשפה מנהיגותית שהעם בישראל וגם האויב הפלשתיני היו מבינים?
המאבק שיש לו ממד ביטחוני קיומי לא פחות מהתנגשות אפשרית עם חיזבאללה מחייב את צה"ל למצוא לעצמו תפקיד ולהחדיר ביטחון בממשלה ובאזרחים. צה"ל מגלה בשנים האחרונות יכולות לא שגרתיות בנטרול איומים מסוריה, מעזה ואולי גם בזירות רחוקות יותר. הוא יכול גם להקדיש חשיבה מחודשת לגיבוש שיטות לוחמה נגד אסטרטגיית המלחמה העממית של הפלשתינים. הרמטכ"ל איזנקוט דיבר מעט ועשה הרבה לחיסול התופעה המתמשכת שכונתה "אינתיפאדת הסכינים". מאחר שהמלחמה נמשכת בדרכים אחרות, צה"ל נדרש לחשוב על דרכים חדשות וגמישות ליצירת ימים כואבים בצד השני. התפיסה שחותרת כל הזמן להרגעת השטח היא סוג של הימנעות.
