לא מזמן ביקרנו בחווה של שי דרומי. דרומי, חקלאי צרוב פנים משמש ועמל, דיבר בשקט וסיפר לנו מעט מקורותיו היכולים למלא כמה כרכים על מצעד האיוולת של העם היהודי במדינתו. הוא הגיע לשם בשנות ה-80 כחלק מתוכנית ממשלתית, לא ממניעים אידיאולוגיים אלא רק כחלום אישי, אולם המציאות הקשה שאבה אותו לעסוק גם בשאלות לאומיות. האדמה לוהטת, חרוכה. "עש?-ן וקדמוני חרון האדמה", כתב פעם אלתרמן על הנגב. באופן אירוני, למרות שהמדינה שלחה אותו, היא לא הכירה בחווה עד היום, ומשום כך אינו יכול להתפתח. "החווה היא ישות שקופה שאינה מוכרת על ידי הרשויות", אמר, והוסיף כי ההתמודדות עם הממשלה ועם גופיה השונים קשה לעיתים יותר מהפלישות ומהפריצות. מה שמשך את תשומת הלב היה היובש שבדבריו, ללא מרירות, כמעט בהשלמה. דרומי סיפר שהחמאס נוכח כאן ורעתו פוגעת גם בבדואים שרובם הגדול מקיים איתו קשרי חברות ואף תומך בו. אמו של דרומי, קיבוצניקית נמרצת שבאה לגור עם בנה בחווה ולעזור לו, מאשרת את הדברים. ההצקות וההטרדות החלו מזמן, והגניבות לא בוששו לבוא. גנבו הכל, ובעיקר צאן. היו מעבירים אותו לשטחי הרשות הפלשתינית. הגניבות נעשו בעזות, ללא מורא, עד שחודשים שלמים חי דרומי בתוך הדיר, שם בנה לעצמו חדר מגורים קטן. על האירוע המפורסם סיפר בקצרה. הניסיון להגן על רכושו העמיד אותו ואת הקרובים לו בסיכון חיים ממשי. הקודים המוסריים והתרבותיים של השודדים אינם שוללים גם רצח כדי להשיג את המבוקש. המערכה המשפטית הוציאה את דרומי שלא בטובתו ושלא לפי אופיו הצנוע אל אור הזרקורים. הוא הפך לסמל המציאות הבלתי אפשרית בדרום הארץ ובנגב, מציאות של התנכלות מתמדת, דמי סחיטה על בסיס יומיומי ופגיעה בריבונות המדינה על אדמותיה. יותר מכל, מה שהרשים את כל הנוכחים בפגישה היה היושר והפשטות שקרנו מדרומי. האמנו לו שלא ביקש להרוג ובטח שלא לרצוח, אלא להגן על עצמו ורכושו. בראשי ריצד כל העת הפסוק המקראי: "אם במחתרת יימצא הגנב, והוכה ומת - אין לו דמים", וכך פירש את הדברים רש"י: "אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן לימדתך תורה אם בא להורגך, השכם להורגו".
