בורחים מההר, והוא רודף אחרינו

הדחקת חיבורנו ההיסטורי והקיומי להר הבית, אינה יכולה להרחיקנו עוד מהמקום הקדוש ששייך לנו • גם ההתקוממות וההתרסה של ערביי ישראל כלפי ריבונותנו בו לא יעשו זאת • סבלנות

1 התפרצות האירועים בהר הבית גורמת להשתאות עצומה עד כדי יראה כלפי נפלאות ההיסטוריה המתהווה, כיצד התנקזו כל האירועים לסד הזמן שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. בעל כורחנו נדחפנו "בין המיצרים", נאלצים להתעסק ללא הפסק בהר הנשכח, בנקודת צִיוֹן הפנימית שעמדה בסוד תחייתנו הלאומית, הקמת התנועה הציונית ושיבתנו הביתה לציון. 

מה לנו ולהר? פיסת ארכיאולוגיה עתיקה המרוחקת ממגע ישיר עם רוב יהודי הארץ והתפוצות. המקום הרי תפוס מזמן - האסלאם נכנס לכאן ככובש ב־638, וב־691, הקים על חורבות המקדש היהודי בהר את כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא. היתה בזה הכרזה על קץ ההיסטוריה הדתית של היהודים ותחילת מלכותה של דת מוחמד כיורשת החוקית היחידה של דתות אברהם. 

מי חשב שיבוא יום וצאצאי הד'ימים המושפלים, הנתינים היהודים, ישובו לעיר הזאת בהמון רב וישחררו אותה מכובשיה? ואז, 1329 שנים אחרי כניסתו של הח'ליף עומר ככובש, כששבנו אל העיר כבעליה החוקיים, הדחקנו את ההר עמוק עמוק בשק הפחדים האפוקליפטיים שלנו, תיבת פנדורה יהודית שאצרה בתוכה את כל התשוקות והפחדים שלנו כעם.

 

2 יש ב"אודיסיאה" של הומרוס סצנה, שבה מעניק אאולוס, אדון הרוחות, לאודיסאוס, שק קסום המכיל את כל רוחות העולם. את השק קשר בחוט כסף לבל תשתחרר ממנו רוח, חוץ מהרוח המערבית שנשאה את הספינות בדרכן לאיתקה. רגע לפני הארץ המובטחת, גברה על אודיסאוס העייפות והוא נרדם. מלחיו היו משוכנעים שבשק הנהדר נמצאים אוצרות זהב וכסף והם התירו את חוט הכסף, רק כדי לחזות בסופה אדירה שהתפרצה מתוכו וגררה בחזרה את ספינותיהם הרחק ללב הים, מופקרים לאסונם. 

גם אנחנו חשבנו בתהליך תחייתנו, שאפשר לנו לחתום את רוחות העבר של עמנו בשק, ולהותיר פתח קטן שממנו תנשב רוח לאומית "רציונלית", שתכוון אותנו הביתה בשלום. במקרה שלנו, המלחים שהתירו את השק היו לוחמי צה"ל שנשאו על גבם את תקוות הדורות וגעגועיהם, ופרצו אל הקודש במלחמת הישועה ההיא, משחררים את רוחות העבר משק הזיכרונות בדרכן לשטוף את הארץ והתודעה הלאומית. 

מאז, מנסים כוחות לא מבוטלים בקרבנו לדחוס בחזרה אל השק את הרוחות האדירות. "מקום נפיץ" מכנים זאת, "הר געש", מקום מפגש לתימהונים ומטורפים שמבקשים להקים עלינו את כל עולם האסלאם. אגב, את האיום האחרון סיפקו, לפי הפרסומים, בישיבת הקבינט, נציגי צה"ל, כלומר צאצאי הלוחמים ששחררו את המקום לפני יובל שנים. מרתק. 

לא פעם, כשבוחנים תהליכים היסטוריים, נדמה שהדורות הראשונים נדרשו למידה לא מבוטלת של תמימות נעורים, אמונה ביכולתם לעשות את הבלתי ייאמן ולהקים לתחייה קולקטיב מת־חי שיחדש את ימי תהילתו בארצו העתיקה שהיתה לארץ רפאים, מושא חפץ דמיוני שלא תאם את השממה הנידחת שהיתה אז פלשתינה. 

 

3 לא פעם אני תוהה, מה חשבנו לעצמנו - שנשוב הביתה אחרי נצח שבו התגעגענו מאה פעמים ביום כפול כמעט אלפיים שנה, ואז באחת נמחק את כל הרגשות והמנהגים והצומות והמיית הנפש והחוויה הדתית ונבואות האחרית ורליגיוזיות של ימי חולין - נמחק אותם בשם איזו אידיאה מדומיינת שהנה, נצליח לכונן פה רפובליקה אירופית חילונית שתשים את כל חומרי התהום הללו במוזיאון או בספרי ההיסטוריה, רק כדי לספר לילדינו מה היינו פעם וכמה התקדמנו מאז; באמת חשבנו שזה אפשרי? 

"אנחנו היהודים החופשיים אין לנו וליהדות כלום", כתב י"ח ברנר בסוף העשור הראשון למאה ה־20. הוא רצה להאמין בזה. ובאמצע העשור השלישי לאותה מאה הזהיר חוקר הקבלה הגדול, גרשום שלום, מפני "העוקץ האפוקליפטי" שקיים בשפה העברית ובתחייתה. הוא התכוון למשקעים הדתיים ההיסטוריים ששפתנו מכילה ותהה, אם לא יבוא יום שבו התהום שבשפה תתפרץ ותפנה נגד דובריה. במילים אחרות, האם לאחר ששכנענו עצמנו שאפשר להדחיק את החלק הדתי שבזהותנו, לא יקרה מצב שבו החלק הזה של מטבע הזהות שלנו יתפרץ ויציף את החלק הלאומי החילוני? 

לפחד הזה ביטויים רבים, אחד מהם, נמצא בחשש העכשווי מפני מה שמכונה "הדתה". הפחד מפני התעוררות הפן הדתי בזהותנו אירע גם לאחר מלחמת ששת הימים, שעה שמשה דיין כנציגה של ישראל ההיא, לא רצה להתעסק עם ה"ותיקן" הזה ומסר את מפתחות ההר לערביי הארץ - מה לו ולשיגעון ה"משיחי", לעיסוק עם הלא־רציונלי שלא ניתן לשליטה? ה"לא רציונלי" הזה החזיק אותנו בלילה הארוך של גלותנו, בגעגועים לשוב הביתה, בתשוקה לחדש ימינו, להתנער מעפר וללבוש בגדי מלכות וקוממיות. אהבה אינה רציונלית ועדיין היא יסוד מכריע בקיומנו.

 

4 אנחנו בורחים מההר, והוא רודף אחרינו. ערביי הארץ מכריחים אותנו להיישיר מבט אל מוקד הרעש של זהותנו ולהתמודד איתו. כל נוכחות יהודית על ההר היא חרפה וקריאת תיגר מבחינת המוסלמים. חברי הכנסת הערבים והתנועה האסלאמית לא התייחסו מעולם לגלאי המתכות כנושא נפרד שיש לדון בו בהיגיון ("אבל גם במֶכָּה יש גלאים", חזרו ושאלו עיתונאינו המיתממים), אלא העלו מייד על ראש שמחתם את סוגיית הריבונות הישראלית בהר. "מקום כבוש" כינו אותו. כל ירושלים "כבושה"; עובדה, אמרו, העולם לא מכיר בה כבירת ישראל. 

נכון, חלק ניכר מאזרחי ישראל הערבים רואים בכל ישראל שטח כבוש: "ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית שיזמו האליטות היהודיות־ציוניות באירופה ובמערב. [היא] הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלשתין לאור תוצאות מלחה"ע השנייה והשואה". זה לא מסמך פלשתיני; כך מתחיל מסמך החזון של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. ועוד: "מלחמת 1948 הביאה להקמת מדינת ישראל על 78 אחוזים משטח פלשתין ההיסטורית. אנו שנותרנו במולדתנו... נאלצנו לשאת אזרחות ישראלית והפכנו למיעוט במולדתנו ההיסטורית". מילת המפתח היא "נאלצנו". 

גם אנחנו "נאלצים". ההתקוממות וההתרסה של ערביי הארץ כלפי כל סממן ריבונות יהודית על ההר, יחד עם ההכחשה השיטתית של זיקתנו ההיסטורית, הדתית והלאומית אליו, דוחפות המון ישראלים להרים את הכפפה שזורק אלינו שר ההיסטוריה. כמו בצמתים היסטוריים קודמים בתולדותינו, התהליך מתחיל מהתעוררות התודעה. סבלנות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו