רושם ההזדהות שיצר בנימין נתניהו עם ארבע מדינות מזרח־אירופיות סמכותניות אינו מועיל לישראל • גם לא הביקורת שהשמיע על האיחוד האירופי • מותר לבקר ולהתווכח - אבל צריך גם לבחור בקפידה את הצד הנכון
בשבוע שעבר, לקראת תום ביקורו בהונגריה, קיים ראש הממשלה בנימין נתניהו מפגש בלתי שגרתי עם מנהיגי ארבע מדינות אירופיות הנחשבות לאוהדות ישראל, וקרא להן להגביר את השפעתן לטובת ישראל בתוך האיחוד האירופי. אין אלה ידידותיה היחידות של ישראל באיחוד, וגם לא החשובות שבהן. המכנה המשותף העיקרי שלהן הוא נטייתן - השונה מארץ לארץ - להגדיר את משטריהן (בדרך שיש בה, בעיניי, סתירה מובנית) כדמוקרטיים אך לא ליברליים.
אלה משטרים סמכותניים, שמאפייניהם העיקריים הם נכונות להגביל את זכויות האזרח לצורך עמידה בפני סכנות (אמיתיות או מדומות). המשמעות היא הגבלת גורמים זרים המעורבים במימון של מוסדות מחקר, של עמותות שונות, וראייה בכל מעורבות כזו קשר למימוש מטרות לאומיות זרות המנוגדות לאינטרס הלאומי של המדינות הסמכותניות.
מאפיין נוסף הוא צמצום סמכותו של בית המשפט (בשבת האחרונה החליט הפרלמנט הפולני, למעשה, כי בית המשפט העליון יוכפף לו), מתוך ראיית בית המשפט כמי שפוסק בעניינים מדיניים וחברתיים רגישים באופן שאינו מביא בחשבון את רצונו האמיתי של הציבור, תוך הבאה בחשבון של נורמות בינלאומיות הזרות לרוח העם.
וזה נמשך עם השפעה ישירה על מינוי שומרי הסף, מתוך תפיסה האומרת שרק מי שנבחר על ידי הציבור יכול לקבוע נורמות; הגבלה על חופש הביטוי בעל פה ובכתב, מתוך תפיסה האומרת כי חופש העיתונות מנוצל לרעה על ידי הכותבים והשדרים, כדי לכפות על הציבור תפיסות עולם ועמדות המנוגדות לאלו של הנבחרים, והלוקות באי־דיוק; הצרת צעדיהם של גורמים אופוזיציוניים המואשמים בגרימת קרע בעם, והאדרה של הפטריוטיות לממדים של ערך עליון, המצדיק פגיעה כמעט בכל ערך אחר.
נראה שלאחר יותר משני עשורים שבהם נשמה מזרח אירופה לרווחה, התגלו בה סימני געגועים למשטרים שקדמו לנפילת מסך הברזל, הפעם - מימין. לעולם שבו הכל צבוע בשחור־לבן, שבו "אויבי המעמד" ראויים לכל גנאי ולכל עונש, חירויות האדם משועבדות לאידיאולוגיה השלטת וכל רשויות השלטון עומדות לרשותה של המפלגה השלטת. יש בית משפט, ויש פרלמנט, ויש תקשורת, אבל שום גורם אינו עצמאי, ואף אחד מהם אינו מביא לידי ביטוי את עמדותיו האמיתיות, אלא את עמדת המשטר. "אני קורא את 'פרבדה' בכל בוקר כדי לדעת מה אני חושב", לא היתה בדיחה בבריה"מ לשעבר: זה היה ביטוי אמיתי לתחושות הציבור.
תופעת המדינות הסמכותניות במזרח אירופה, בעשור השני של המאה ה־21, מדאיגה מאוד את מי שקיווה כי קריסת המשטרים הקומוניסטיים תוביל לדמוקרטיזציה, ומדאיגה גם את האיחוד האירופי שקיבל את המדינות הללו לחיקו, כאשר נחה דעתו באשר למאפייניהן הדמוקרטיים, ואשר צופה עכשיו בכרסום מתמיד של מאפיינים אלה.
האינטרס הלאומי
ישראל זקוקה לעולם, ועושה מאמצים מתמידים להרחיב את קשריה הדיפלומטיים. היא אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על מדינות מסוימות בשל מדיניותן או סולם הערכים שהן דוגלות בו, להוציא מקרים קיצוניים במיוחד. לכן טוב עושה נתניהו כאשר הוא מבקר במדינות אפריקה, בסין, ברוסיה וביעדים אחרים, במאמץ להדק את הקשרים איתם, וכך עשה גם כאשר ביקר בפולין ובהונגריה. אבל יש הבדל בין ביקור לבין יצירת רושם של הזדהות.
הפגישה עם ארבעה ממנהיגי מזרח אירופה בשבוע שעבר, שבה דיבר (שלא במתכוון גם אל העיתונאים ששמחו להאזין לו מחוץ לחדר) בחיוב על הגורמים בעולם אשר אינם מתנים את קשריהם עם ישראל בשום עניין מדיני, לעומת האיחוד האירופי, העומד על קידום תהליך השלום עם הפלשתינים ועל תנאים אחרים, שכונו על ידיו "טירוף", היתה, לפחות, מיותרת.
במפגש עם הארבעה הדיר מדינות אחרות שאינן חשות פחות קרובות לישראל, נמנע מלהתריע על מגמות אנטישמיות המתחזקות והולכות בכמה ממדינות אלו, קשר את ישראל למועדון הסמכותני, גם בלי לומר דבר, שיבח שלא לצורך מדינות שאין להן אפילו יומרה דמוקרטית, על שהן ציניות לחלוטין ביחסים הבינלאומיים שלהן, ואינן מתעניינות בסכסוך הישראלי־פלשתיני (אלא אם כן מגיע הנושא לארגונים הבינלאומיים שבהם, רובן ככולן, מצביעות באופן אדוק נגדנו, גם כאשר ההחלטות הזויות לחלוטין), והרחיק עצמו מן הידידות הדמוקרטיות שלנו באירופה.
ישראל היא מדינה דמוקרטית עם פגמים רבים. יש איומים על אופייה הדמוקרטי, והם באים מן הימין היושב בקואליציה, והממציא, חדשים לבקרים, חוקים פטריוטיים לכאורה, המבקשים להקשות על המיעוטים ולצמצם את הביקורת על השלטון. עם זאת, החקיקה החמורה שכבר התקבלה עדיין אינה הופכת אותנו למדינה סמכותנית, נוסח כמה מן המדינות במזרח אירופה של היום, ובוודאי לא נוסח המדינות מחוץ לאירופה, ש"אינן מתנות התניות" בקשרים איתנו.
אין זה אינטרס לאומי ישראלי להציג בפני העולם חזית חדשה, שבה אנחנו הופכים להיות חלק מן המשטרים הבעייתיים הללו. האיחוד האירופי רחוק מלהיות אויב אשר מולו עדיף להתאחד עם בעלי ברית שערכיהם רחוקים מאוד מן הערכים המאפיינים אותנו. צפון אמריקה ומערב אירופה הן נקודות ההתייחסות של ישראל מאז הקמתה. אלה בעלי הברית האמיתיים שלנו, אלו הגורמים שסייעו לנו ברגעים הקשים בתולדות המדינה, אלה שותפי הסחר העיקריים שלנו, אליהם אנחנו משווים את עצמנו בנתוני החינוך, הבריאות, ההכנסה לנפש, תוחלת החיים ושביעות הרצון הציבורית וזכויות האדם.
מענקי המחקר האירופיים הם גורם מרכזי בקידום המחקר הישראלי, ששמו יצא לתהילה בעולם כולו, וקיומו של האיחוד האירופי מבטיח את השלום ביבשת המסוכסכת הזו.
יש לנו אינטרס עמוק ומהותי בקשרים הדוקים עם אירופה המאורגנת. מותר, כמובן, להתווכח, לנסות להסביר, לנסות לשכנע, אבל אין כל הצדקה לביקורת סוחפת, מן הסוג שנשמע בבודפשט בשבוע שעבר. ברגע האמת, אילו היה הדבר בידי פטריוט ישראלי כנתניהו, אני משוכנע שהיה מעדיף קיומו של איחוד אירופי על פני פירוקו. ואם אני צודק, מדוע הוא צריך לחזור על אמרתו המפורסמת של גראוצ'ו מרקס, על כך שלא יצטרף לשום מועדון המוכן לקבלו כחבר?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו