למרות שמו, רישום פלילי אינו "רק" פריט טכני, שורה במסוף המשטרתי. לעיתים כרוכים בו דיני נפשות. הוא טובע אות קלון על מצחו של אדם, ולעיתים יש בו כדי לקבוע את גורל חייו.
המספרים מבהילים, אך אינם מפתיעים. לפי החוק, כל אדם רשאי לגשת ולהתלונן במשטרה, תהיה צדקתה של התלונה אשר תהיה. אפילו יתברר לימים שהיתה זו תלונת סרק, חסרת כל בסיס, "הפנקס נפתח" והיד רושמת. מאותו רגע ש"נפתח לאדם תיק במשטרה", פעולה שמתרחשת בממוצע כמעט בכל רגע נתון, הופך הנילון־החשוד, שלא בטובתו, ל"תיק", לעיתים בלי שהוא אפילו יודע על כך.
לא אחת עוברים חודשים, אם לא שנים, עד שמישהו ייזכר לחקור את החשדות ולזמן את הנילון לחקירה. רק אז הוא יהיה מודע לכך ש"פתחו לו תיק".
מכאן ועד סגירתו הסופית של התיק, הדרך עוד ארוכה. ידי
המשטרה עמוסות עבודה, וכוח האדם שבה אינו מצליח להתגבר על הררי התיקים, שהולכים ונערמים מדי יום.
במישור המשפטי, יש משמעות רבה לסיבה שנסגר התיק. לצד העילה השכיחה של "חוסר עניין לציבור" (לא במשמעות הנפוצה, שהתיק "מעניין", אלא במשמעות של אינטרס ציבורי), קיימות עילות סגירה שונות כמו "חוסר אשמה", המנקה את הנילון מכל וכל, או עילת הסגירה השכיחה של "נסגר מחוסר ראיות", שאמנם סוגרת באופן רשמי את התיק, אך עלולה להותיר צל כבד על הנילון למשך כל חייו.
גם כשהתיק נסגר, נשמרת הרשומה במסוף המשטרתי. סתם תקלה, או טיפול רשלני במידע הרב שאצור במחשבי המשטרה, עלולים להמיט אסון על אדם. גם בחלוף שנים רבות, לעיתים עשרות שנים, כשיבקש להתמודד על כהונה מסוימת - על משרת הוראה בבית ספר, עבודה כבנקאי, יועץ השקעות או מתווך במקרקעין, או קבלת רישיון עו"ד, רופא, או פסיכולוג, עשוי המידע להישלף מהמחשב ולשמש מחסום נגדו.
בשל רגישותו וחשיבותו, קובע החוק שכל אדם זכאי לעיין במידע שכלול במרשם ונוגע לו אישית. פרט לכך, קובע החוק שהמידע יהיה חסוי בפני כל אדם אחר, למעט כוחות הביטחון וגורמי ממשל בכירים אחרים. גם אז מוגבלת זכותם לעיין במרשם הפלילי, רק "במידה שהמידע דרוש לשם מילוי תפקידיהם".
למרות זאת, המאגר מלא חורים ויש לא מעט דליפות ממנו. וטרם דיברנו על מעסיקים הדורשים ממועמד פוטנציאלי לעבודה שימציא להם, ביוזמתו, אף על פי שאינו חייב לעשות כן מכוח הדין, את הרישום הפלילי שלו כתנאי לבחינת אפשרות קבלתו לעבודה.
כדי לפתוח פתח לחוזרים בתשובה ולאפשר להם לפתוח דף חדש בחייהם, חוקקה הכנסת כבר לפני כ־35 שנה את "חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים". חוק זה קובע שבחלוף פרק זמן מסוים, אפילו כאשר מדובר באדם שהורשע, ההרשעה "מתיישנת" ואסור למסור מידע בגינה לכל גורם, פרט למקרים חריגים ביותר. משך התקופה של "התיישנות" ההרשעה תלוי בין השאר בחומרת העבירה ובזמן שעבר מאז ריצוי העונש בגינה.
החוק מוסיף וקובע כי מי שנמחקה הרשעתו, ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע מעולם. מידע על הרשעה שהתיישנה, כמוהו כאפס, אינו קביל כראיה, ואין להתחשב בו או להביאו בחשבון באותם עניינים שבהם יש רלוונטיות לעברו הפלילי של אדם.
על רקע כל אלה, ריבוי הרישומים הפליליים ואי "מחיקתם" במועד שנקבע לכך בחוק צריכים להדאיג כל מי שחשובים לו צנעת הפרט והרצון לאפשר למי שנחשד (ואפילו חטא) לפתוח דף חדש בחייו בלי שצילו המאיים של המרשם ואות הקלון שבצידו ירדפו אותו כל חייו, עד אחרון ימיו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו