בין טרור לשלום: מכשול התקינות הפוליטית | ישראל היום

בין טרור לשלום: מכשול התקינות הפוליטית

לפי התקינות הפוליטית, פתרון העניין הפלשתיני מחייב ויתור דרמטי של ישראל והקמת מדינה פלשתינית. אבל התקינות הפוליטית תקעה סכין בגב השאה הפרסי ורוממה את אייתוללה חומייני, היללה את "הסכם אוסלו", תמכה בהענקת פרס נובל לשלום לערפאת, קראה לנסיגה מרמת הגולן, והגדירה את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי".

משום שהתקינות הפוליטית משעבדת ביטחון לאומי ומציאות מזרח תיכונית בלתי סובלנית ובלתי צפויה לכמיהה לשלום, מעדיפה תקווה סובייקטיבית על פני מציאות אובייקטיבית, ומתעלמת מהשלכות ההקשר האזורי על העניין הפלשתיני. לדוגמה, המלחמה הערבית במדינה היהודית מתקיימת במזרח התיכון מאז המאה השביעית – במישור הבין־ערבי וללא קשר לישראל - על ידי פיצול עמוק שבטי־דתי־רעיוני־היסטורי, ומתאפיינת בטרור, בחתרנות, במשטרים אלימים וזמניים ובמדיניות ובהסכמים קצרי טווח. הסכסוך הערבי־ישראלי אינו "הסכסוך המזרח־תיכוני", והעניין הפלשתיני אינו לב הסכסוך הערבי־ישראלי ואינו עדיפות עליונה עבור מנהיגי ערב, אלא אם כן בוחנים את הצהרותיהם, החורגות תמיד ממעשיהם.

התקינות הפוליטית מניחה "שכולם רוצים שלום", ומתעלמת מהעובדה שדו־קיום בשלום לא היה אף פעם חלק מההוויה הבין־ערבית. גם אם זו משאת נפשו של הרוב הערבי, סדר היום הערבי נשלט על ידי משטרי מיעוט דיקטטוריים.

התקינות הפוליטית מניחה שאסלאם היא דת שלום ומקלה ראש ביסודות אסלאם התקפיים גם ב־2017: במאמץ מתמיד להשתלטות האסלאם על "בית הכופרים"; במחויבות לג'יהאד כאמצעי להשגת יעדי האסלאם; ובהפרת הסכמים ושימוש בכפל לשון ("תאקייה") בעימות מול "כופרים". לכן המאבק בישראל אינו נובע מהיקף שטחה - אלא מעצם קיומה - של ישות "כופרת" על אדמה שנועדה ל"מאמינים".

התקינות הפוליטית ממעיטה בהשלכות הרקורד הפלשתיני מאז טרור שנות ה־20, דרך שיתוף פעולה עם הנאצים, הגוש הסובייטי, האייתוללות, סדאם חוסיין וצפון קוריאה, אימון טרוריסטים בינלאומיים, בוגדנות והפרת הסכמים במישור הבין־ערבי, והקמת פס ייצור של טרוריסטים ע"י תשתית חינוך לשנאה. כמו כן, פת"ח ואש"ף – המהווה את מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית – הוקמו ב־1959 וב־1964 וחרתו על דגלם את "שחרור פלשתין", לפני חידוש ההתיישבות היהודית ביו"ש. 

הפער הבלתי ניתן לגישור בין התקינות הפוליטית והנוחיות קצרת הטווח לבין המציאות המזרח־תיכונית והביטחון ארוך הטווח מקבל ביטוי בפער בין חזון אוסלו לבין "הצונאמי הערבי" וההסלמה חסרת התקדים של הטרור והחינוך לשנאה הפלשתיניים. האם מעצבי המדיניות ילמדו משגיאות העבר, ידחו תקינות פוליטית מפתה וידבקו במציאות מזרח־תיכונית מרתיעה שהיא המסד לקיומנו?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר