האתגר: לענות על הבעיות - בלי להוביל להתלקחות

ישראל מתנהלת בסוף השבוע במאמץ כפול: מקומי - לתת מענה לבעיות הביטחון בהר הבית, ורחב - למנוע התלקחות בעקבות סגירת ההר למתפללים פלשתינים.

המאמץ המקומי, הטקטי, אינו חדש, והוא מתעורר בעקבות כל פיגוע שמתרחש סביב העיר העתיקה. גם בפיגוע שבו נרצחה בחודש שעבר שוטרת מג"ב הדס מלכא ז"ל התמודדו כוחות הביטחון עם אותה הבעיה, של מחבלים שמנצלים את התווך האזרחי/דתי - אז הרובע המוסלמי בעיר העתיקה שסמוך לשער שכם, שלשום אזור המסגדים על הר הבית - כדי להפתיע ולפעול.

כל הפתרונות שהוצעו אז ועתה מסובכים. העיר העתיקה בירושלים היא לא שדה תעופה או קניון, שאפשר לבדוק פיזית כל מי שנכנס בשעריו. המוני מוסלמים - לעיתים מאות אלפים - מגיעים לכל אחת מתפילות יום השישי במסגדים; לא מעשי לצפות שהם ייבדקו פרטנית, אחד־אחד, כדי לוודא מי מהם מחבל נושא נשק. זה ידרוש כוחות ותקציבים עצומים, ובעיקר - יעמיד את המתפללים ואת הבאים בשערי העיר העתיקה בתורים אינסופיים, שיהפכו בעצמם יעד לפיגועים.

גרוע מכך, פעולות כאלה יעניקו גושפנקה למי שיטען כי ישראל משתלטת, בפועל, על המסגדים שעל ההר ומונעת בהם תפילות. גם כך, הסגירה התקדימית של ההר למתפללים ביום שישי עוררה סערה עצומה בעולם הערבי והמוסלמי, ונדרש מאמץ הסברתי/דיפלומטי לא מבוטל כדי להרגיע אותה (בהצלחה חלקית) תוך התחייבות אישית של ראשי המדינה, בתיווך גורמים בינלאומיים, שאין לישראל כל כוונה לשנות את הסטטוס קוו על ההר.

המאמץ הרחב הזה, האסטרטגי, הוא קריטי למניעת הסלמה בהר וסביבו. הר הבית תמיד היה הנקודה הארכימדית ביחסי ישראל והעולם המוסלמי, ומכאן גם יעד מתמיד לכל מי שרוצה להצית תבערה. ההסתה הקבועה נגד ישראל בסוגיית ההר היא דלק מתמיד ששולח צעירים פלשתינים לפיגועים במזרח ירושלים: זה קרה בגל הטרור של 2014, בזה שהתחיל ב־2015 וגם בפיגועים האחרונים. מחוללי מהומות מקצועיים כמו הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית או חמאס פעלו בהתמדה תחת הסיסמה "הר הבית בסכנה"; לעיתים חבר אליהם גם אבו מאזן, מה שנתן עילה "רשמית" לפלשתינים לצאת ולהגן על ההר בגופם.

אחרי שני גלי הטרור הקודמים הבינה ישראל שאי אפשר לשחק בסוגיית הר הבית, משום שכל פעילות - גם התמימה ביותר - היא עילה פוטנציאלית להסלמה. לכן נמנעה במשך תקופה ארוכה עליית שרים וח"כים להר, ונאסרה כל פעילות יהודית־דתית סביבו. גם עתה סביר שישראל תפעל בריסון, בשקיפות ובשיתוף פעולה, בניסיון להנמיך את הלהבות. מסייע לכך הגינוי הבלתי מסויג של אבו מאזן לפיגוע, שבלט גם על רקע השתיקה הרועמת של רוב ההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל.

העובדה שערבים ישראלים הם שביצעו את הפיגוע אמורה להטריד קודם כל את האוכלוסייה הערבית, משום שהיא מציגה אותם שוב כ"גיס חמישי" בעיני ישראלים רבים. בדק הבית בהקשר הזה מתחייב אצל כל הגורמים, יהודים וערבים, ובכל הרמות: הפוליטי, הדתי, החינוכי והביטחוני - בשב"כ, שהתארגנות הטרור מאום אל־פחם חמקה ממנו ופעלה בחופשיות, ובמשטרה, שמתקשה לתת מענה לסוגיית הנשק הבלתי חוקי במגזר הערבי.

סביר שנראה כעת מאמץ מוגבר ומתחייב בשני התחומים האלה, למרות החשש שהוא עלול לגלוש לחיכוכים מקומיים. בשונה מסוגיית הר הבית, שמחייבת הרגעה, פוטנציאל הטרור ברחוב הערבי - שבשנים האחרונות התמקד בפזילה של צעירים רבים לכיוון דאעש - בשילוב כמות הנשק בו, מחייב טיפול מעמיק דווקא כדי למנוע את הפיגוע הבא. זה צריך להתבצע כמובן במקביל לפרויקטים חברתיים וכלכליים שישלבו את החברה הערבית בישראל, ולא יבודדו אותה.

המאמץ הזה יתקיים במקביל לפעילות שתנסה למנוע את הפיגוע הבא במזרח ירושלים. מאז ראשית 2017 נהרגו 9 ישראלים בפיגועי טרור, 8 מהם במזרח העיר. 7 מבין ההרוגים היו אנשי כוחות הביטחון (4 צוערים מבה"ד 1 ו־3 שוטרי מג"ב), שמנעו בגופם פגיעה באזרחים. על רקע האחוז הגבוה של דרוזים שמשרתים במג"ב היה בלתי נמנע שגם בני העדה יהיו בין הנפגעים, אולם קשה להתעלם מהסמליות שבנסיבות מותם - דרוזים שנהרגו בידי ערבים ישראלים בזמן ששירתו במשטרת ישראל בפעילות אבטחה של הר הבית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו