"ההבדל בין רוסיה לישראל", אמר פעם נתן שרנסקי, אסיר ציון בעברו, "הוא פשוט: ברוסיה אתה קודם יושב במאסר, ואחר כך, כשאתה מגיע לישראל, אתה יכול להיות שר. כאן, בישראל, זה הפוך: קודם אתה שר ואחר כך יושב במאסר".
אם זה לא היה עצוב, היינו צוחקים. בתקשורת שוב דיווחו על "גל מעצרים". אבל כשנגולו הפרטים הבנו שלא מדובר ב"גל" קטן, אלא בצונאמי אימתני נוסף של חשד למעשי שחיתות ופגיעה בטוהר המידות, שמאיים לשטוף את הארץ פעם נוספת בלבה רותחת של שוחד, הלבנת הון, עבירות מס, מרמה והפרת אמונים.
למן קום המדינה, ובעיקר בשנים האחרונות, הביאו החשדות אל חדרי החקירות, המעצרים ובתי הסוהר נשיאים וראשי ממשלה, שרים וח"כים, אלופים וניצבים, ראשי רשויות מקומיות ורבנים ראשיים, מנכ"לים ועוזרים, עורכי דין ורואי חשבון. ואם רק חלק מהתיאורים נכונים - לא מעט עשו בשנים האחרונות לילות כימים בדילוג על הררי השוחד וקיפצו על גבעות הפרת האמונים.
שחיתות וטוהר מידות אינם שם פרטי. הם שם של משפחה גדולה וענפה. לא ייפלא אפוא שכל מונחי מילון השחיתות השלם פורצים שוב בהורה סוערת: מרמה ועושק, שוחד ושלמונים, הפרת אמונים ושליחת יד, מרמה ורישום כוזב במסמכי תאגיד.
הכותרות אדומות מתמיד. גם הכלל שנקבע בחוק ואוסר את פרסום שמו של חשוד בטרם חלף זמן מסוים, במטרה להגן על כבוד האדם ושמו הטוב, נרמס והיה לבדיחה ול"אות מתה". צווי איסור הפרסום - שהפרתם אמורה לגרור אחריות פלילית - הפכו לרוב ל"צו איסור פארסה". כולם חשודים, כולם מושחתים, ובכל יום יש "מחקר נולד" חדש, או כמה. כמתוך האוב קמים לנגד עינינו אנשי ציבור ומשרתי ציבור חסרי עכבות, שלפי החשדות לא הלכו ארבע אמות בלי "נטילת ידיים" ועשו בקופת הציבור כבתוך שלהם.
אכן, חשדות לחוד - ומציאות לחוד. לצד עשרות אנשי הציבור שלא רק נחשדו אלא גם הועמדו לדין והורשעו, קיימים מאות ואלפים נקיי כפים וברי לבב, העושים מלאכתם באמונה ופועלים למען המדינה וטובת הציבור. האווירה העכורה שרואה בכל איש ציבור חשוד ומושחת פוטנציאלי הביאה לכך שאף שמעל לא מעט מהם הופרחו עננים כבדים ושחורים של חשדות, ברבות הימים נתברר שכל אלה היו כלא היו.
מה שנדמה בתחילה כהר רם ונישא, אוורסט ממש, הוליד פעמים רבות לא רק עכבר, אלא עכברונצ'יקל זעיר, ננו־מאוס זעיר, הבל ורעות רוח. בלהט הרצון לראות בכל איש ציבור חשוד מיידי, נשכח לעיתים עקרון היסוד שלפיו כל אדם, רם מעלה או איש "פשוט" - ואיש ציבור בכלל זה - זכאי לחזקת החפות כל עוד לא הוכחה אשמתו בהליך משפטי סדור וראוי לשמו.
חכמינו אמרו ש"אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". למקרא העיתונים ולמשמע החדשות תמה אתה לעיתים אם מכל המצוות הטובות שבתורת ישראל לא בחרו להם ראשינו ומנהיגינו אלא מצווה זו, של מינוי פרנסי ציבור שקופות ענק של שרצים נשרכות מאחוריהם ותלויות בעקביהם, והם מקיימים אותה כמהדרין מן המהדרין. לפי החשדות, חלק מאנשי הציבור לא שלחו רק לחמם על פני המים, אלא משאיות שלמות עמוסות בלחמים ובלחמניות מכל הסוגים והמינים.
"חזונם של נביאי ישראל", שהוצב במגילת העצמאות כתשתית למדינה, לא נתפרש תוכנו. בימים ראשונים ידעו הכל שמכוון הוא כלפי חברה שמנהגת את דרכיה על אדני היושר והיושרה.
"הכוח משחית", אמר הלורד אקטון, "וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט". אבל לצד המלחמה הבלתי מתפשרת בשחיתות ובספיחיה, יש לשמור מכל משמר על כבוד האדם (ובני משפחתו), צנעת חייו ושמו הטוב. ערכים אחרונים אלה חשובים לא פחות מביעור הרע מקרבנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו