כאשר ציבור מצביעים בוחר להעמיד בראשו אדם חדש ובלתי מוכר - יותר משהדבר מעיד על דעת הציבור על הנבחר, הוא מעיד על דעת הציבור על המפסידים. הבחירה באבי גבאי, הייתה הבעת אי אמון של חברי מפלגת העבודה בהנהגתם, במתמודדים הוותיקים כולל היו"ר המכהן ואחד מקודמיו. המסר הוא שאין הם רוצים עוד מאותו דבר. הם רוצים משהו אחר.
זה מובן. מפלגה שהפסידה בכל מערכות הבחירות מאז הפסדו של ברק לשרון בראשית 2001, ושעל פי הסקרים אינה מאיימת על השלטון וכלל אינה חלק מהמאבק על הנהגת המדינה, תחפש שינוי כיוון.
אולם שינוי פרסונלי אינו שינוי כיוון. שינוי כיוון הוא שינוי דרך.
עמיר פרץ, המפסיד בפריימריז על הנהגת "העבודה", הוא איש "השמינייה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג, שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו מאז, הוא תקוע בדרך "השמינייה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתיני בדור האחרון – כישלון הסכמי אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחייה המוחלטת של הפלשתינים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.
אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות עבשות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.
לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות. רוב המצביעים זיהו בו את ההזדמנות ולא את היום.
אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.
בתכנית המדינית שהציג, הופיעה לראשונה מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, שבה נטש ברק את הקו המדיני של מפלגת העבודה, מחויבות להשארת בקעת הירדן בשלטון קבע של ישראל. זהו בהחלט סימן מעודד.
מצד שני, הוא החל את דרכו ברגל שמאל, כאשר בנאום ההכתרה שלו, לצד דיבורים יפים על אחדות וקמפיין חיובי, הוא שיסה את דימונה בעמונה. וזה בהחלט סימן מדאיג.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו