הפרויקט הספרותי של "שוברים שתיקה", "חמישים", כינס 26 סופרים - כאלה ש"שום דבר לא הולך אצלם לאיבוד" - כדי לתאר את המציאות בשטחי "הכיבוש" • אלא שבדרך אבדו להם די הרבה עובדות
26 סופרים וסופרות עטורי פרסים ותהילה, שמנה וסלתה של כותבים מכל קצווי תבל, חברו יחדיו לתיעוד ספרותי מונומנטלי ומתיימר. בספר "חמישים", שערכו יחדיו איילת ולדמן ומייקל שייבון (ראה אור בהוצאת "ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים"), הם טוענים משל היו משקיף מרוחק כי לא היו להם "שום ציפיות פוליטיות מוקדמות מן המחברים הללו". אלא שעצם הגדרת המציאות בשטחי יהודה ושומרון כ"כיבוש", היא הציפייה המוקדמת בהתגלמותה.
אבל נניח לרגע להיתממות של ולדמן ושייבון - הרי לא באמת ניתן היה לצפות שהמיזם הספרותי־פוליטי שאנשי "שוברים שתיקה" פרשו עליו כנפיים, יתייחס אל חבלי יהודה ושומרון כאל ערש מולדתו של העם היהודי או כאל שטח ששוחרר מהכובש הירדני.
מה שמעציב יותר הוא שבכל 495 עמודי הספר, המתנחלים (וגם צה"ל) הם כמעט תמיד הדמון, השטן והרוח הרעה. בדומה למנכסי האבל על רצח רבין, שלא באמת מאפשרים - גם למי שסבור שמורשת רבין היתה אסון - להתאבל על רצח ראש ממשלתם ("המורשת" הפכה תנאי סף בקבלה למועדון האבלים) - כך גם חבורת ה־26. הללו מתקשים להעלות על דעתם שגם מתנחלים, או סתם ימנים, מסוגלים לזעום ולכאוב התעללות והצקה לפלשתינים; שגם אני ודומיי, שרואים בחבלי יו"ש חלק מארץ ישראל וממדינת ישראל - אחוזי זעם וקבס וחרדה מגילויים של שנאה או טרור יהודי, זניחים ככל שיהיו.
ל"פאוור קאפל" של הספרות האמריקנית, "שרוצה להציל את ישראל מעצמה", כפי שהגדיר אותם עיתון "הארץ", יש תנאי סף: מכיוון שההתנחלויות הן אבי אבות הטומאה, אין לאפשר ליושביהן כניסה למועדון שבו מכירים גם בעוולות כלפי האויב, אפילו אם בקרב אותו אויב גדלים דורות של שונאים שרוצחים מתנחלים משני צידי הקו: גם בחברון ובעתניאל, וגם בתל אביב ובחיפה.
מהמניפסט הספרותי של "חמישים" נעדר לא רק סיפורם של "ערביי הפנים", בערים הכבושות: עכו, יפו, נצרת או לוד; ולא רק העובדה שהכיבוש מבחינת הפלשתינים לא החל ב־67' אלא כבר ב־48'; אלא נעדרים גם הסקרים (בעריכתו של חליל שקאקי) שמפרסמים הפלשתינים עצמם מעת לעת. אלה מלמדים על דבקות בזכות השיבה ועל תמיכה גבוהה בטרור וברצח נשים, ילדים ומתפללים יהודים.
דייב אגרס ואדמס וברוקס, כמו גם אניטה דסאי או הנובליסט מ־2010 מריו ורגס יוסה, שלוהקו למופע הספרותי על "הכיבוש", הם כותבים בעלי כוונות טובות שנתפסו לנרטיב הפלשתיני. חלקם נאיבים ותמימים. הם התכוונו לצייר במכחולם את צבעי וגוני העוולות. יש כאלה לצערנו; אבל יותר משעשו זאת, הם יצרו פסיפס שחושף לא פעם את מאחורי הקלעים של חיי הפלשתינים ביהודה, שומרון ועזה ומחלקים בפאזל שמסתדרים פחות עם תמונת הכיבוש שלהם. אם היו מעמיקים באלה, אפילו מעט, התיעוד היה יוצא נשכר ומאוזן יותר.
דייב אגרס, למשל, מתאר את עזה כבית כלא, אך את העיר עצמה הוא מגדיר ככרך שוקק חיים וקוסמופוליטי, שיש בו תשע אוניברסיטאות ומכללות, 32 בתי חולים, קניונים וגלריות. מ"בית הכלא" הוא מציג גם תמונות חיים "מלאות שמחה", ומודה בפני קוראיו: כמה זה לא צפוי.
מפתיע אף יותר הוא השיח של אגרס עם אמיר אל־עבד מעזה, שמתוודה בפניו כי "כשההתנחלויות היו כאן, היה טוב". מי שהכיר את אנשי גוש קטיף וטיב יחסיהם עם השכנים לאורך שנים רבות, לא היה צריך להמתין לאגרס כדי לדעת זאת. גם אמירתו של באשיר הדייג על כך שהמצרים "גרועים יותר מצה"ל", מעמידה לפתע באור מאוזן יותר את הצבא הישראלי המושמץ. אפילו ג'מאל, שמעבד את שדותיו ברצועה מול הגבול עם ישראל, מספר לאגרס כי "התקשורת משקרת" וכי "הדחפורים לא הרסו שום דבר; הם רק נכנסים לאזור החיץ כדי לנקות אותו מפסולת וצמחייה".
בשביל חבורה של "שמי לב מקצועיים", כפי שמגדירים ולדמן ושייבון את כותביהם, כאלה "ששום דבר לא הולך אצלם לאיבוד", 26 הכותבים של "חמישים" איבדו לא מעט במסע התיעודי־ספרותי שלהם. הסופרת האוסטרלית ג'רלדין ברוקס, לדוגמה, מביאה עדויות מפיהם של פלשתינים שאינם חשים בטוחים בשכונות היהודיות בירושלים. יש כאלה; אלא שתמונת המצב היא כמעט תמיד הפוכה: עשרות אלפי ערבים מבקרים ומבלים ועובדים במערב העיר ללא חשש, בעוד מרבית היהודים מדירים את רגליהם מהשכונות הערביות, כדי שלא להיסקל, להיפצע או להיהרג שם. כל כך קשה להבחין בכך?
פליטות בהוראת קבע
עלא חליחל, יליד כפר ג'יש שבגליל, מתאר את הגבלות התנועה של הפלשתינים, ומתרשם כי זו דרכה של ישראל לוודא "שמרחב המחיה של העכברים מצטמצם אל החורים ומה שבתוכם". עולם הדימויים של חליחל מעולם החי אינו מכיל גם את הדימוי "מטווח ברווזים" - שמצייר סדרה נמשכת של פיגועי ירי בכבישי יו"ש, שמתגברת כל אימת ש"מרחב המחיה של העכברים (ההגדרה של חליחל; נ"ש) לא מצטמצם אל החורים ומה שבתוכם".
הלון הבילה מספרת על תלאות מחנה הפליטים עאידה, אך מדוע אינה משתפת את קוראיה במעמד הייחודי של הפליטות הפלשתינית? אותה "פליטות לנצח", העוברת בירושה מאב לבן ומדור לדור, שהפלשתינים משמרים ככלי מאבק נגד ישראל על גבם של תושבי מחנות הפליטים האומללים? הרי אין עוד תקדים לפליטות אחרת בעולם שמסרבת להתחסל ולהשתקם.
אין טבעי משיבת יהודים ל"עיר דוד". אין נורמלי ממגורי יהודים למרגלות הר הבית, אבל בעיני עלא חליחל וחלק מעמיתיו זהו סוג של פשע וכיבוש. התיעוד שלהם חסר או מצניע עובדות חיוניות: יהודים בעיר דוד רכשו את בתיהם מערביי המקום בכסף מלא. הם לא גנבו או עשקו איש. מצב הביטחון השתפר מאוד עם כניסתם של היהודים לעיר דוד. עקומת הפשיעה שם צנחה דרמטית. אפילו דו־קיום נסתר ומכבד קיים שם. "שמי הלב המקצועיים", שמטילים ספק אם עיר דוד היא אכן עיר דוד, נמנעו מלהביא אפילו את עמדתו של בר סמכא כפרופ' ישראל פינקלשטיין, מפקפק ידוע בתיאורי התנ"ך כעדות היסטורית קבילה, שמזהה את עיר דוד והר הבית כמקומה של ירושלים המקראית וקובע כי העבודות בעיר דוד מתנהלות בהתאם לסטנדרטים של הארכיאולוגיה המודרנית.
הפלשתינים, מסכמים ולדמן ושייבון, לא הולכים לשום מקום. הם נמנעים מלומר זאת גם על המתנחלים, וכה חסרה בסיום ההבנה, שאלה וגם אלה, ייאלצו להסתדר זה עם זה, שהרי אין ממש ברירה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו