סיפורו העצוב של סלאם פיאד | ישראל היום

סיפורו העצוב של סלאם פיאד

ראש הממשלה הפלשתיני לשעבר הוא איש ברוך כישרונות, שהיתה בידו היכולת לשקם את הרשות הפלשתינית ולקרבה לישראל • חמאס, שמנע ממנו זאת, ומחמוד עבאס שחשש לכיסאו - גרמו לו להרים ידיים

ד"ר סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלשתיני לשעבר, אורז את המזוודות. הוא חתם על הסכם הוראה עם אוניברסיטת פרינסטון היוקרתית שבניו ג'רזי, ולפחות בשנתיים הבאות יהיה אפשר למצוא את המנהיג המודח בן ה־65 מעבר לים.

ארבע שנים ניסה להיאחז בציפורניו בגדה המערבית. היו שסברו כי יפנה לעסקים, אחרים האמינו שייענה להצעות האקדמיות השונות שקיבל, וישוב למערב שבו בילה את רוב חייו הבוגרים, אבל הוא הכריז שיישאר. מטרתו היתה להקים עמותה שתעסוק בטיפול בתשתיות ביישובים הנידחים בגדה, בעיקר בתחום המים והביוב, ולקדם אותם אל המאה ה־21. "מוסתקבל" (העתיד) קרא לעמותה שלו, שעבורה הצליח להשיג כספים ממדינות המפרץ. הוא הקדיש את זמנו מתחת לרדאר התקשורתי, לסייר בכפרים, לאתר את הבעיות ולתכנן את פתרונן. הפרק הזה בחייו הסתיים במהירות.

פיאד הוא איש נדיר. יש בו שילוב כמעט בלתי נתפס בין רמה גבוהה של ביטחון עצמי לבין צניעות. הוא פטריוט פלשתיני מובהק, אשר אינו חושב שכדי להיות כזה עליו לשנוא ישראלים. הוא רואה בשיתוף פעולה כלכלי ואחר בין המדינה הפלשתינית שתקום ובין ישראל יתרון גדול לעמו, וסבור שהאינטרס הביטחוני הישראלי אינו סותר את זה הפלשתיני. על כן נחשב בעיני רבים לאבי התאום הביטחוני בתקופה שבה כיהן כראש ממשלה. הוא איש גלוי מאוד שאינו מהסס להביע את דעתו בפני בני שיחו, ולא אחת הוא מפתיע אותם בכנותו הבלתי דיפלומטית.

הוא נולד בכפר סמוך לטול כרם, למד בביירות, ואחר כך עשה תואר שני ושלישי באוניברסיטאות בטקסס. מייד לאחר מכן התקבל לעבודה בקרן המטבע הבינלאומית בוושינגטון. לאחר הסכם אוסלו נשלח, על ידי הקרן, כנציגה של הרשות הפלשתינית. המדינות התורמות לחצו על יו"ר הרשות דאז, יאסר ערפאת, להציע לו את תיק האוצר, והוא נעתר.

לפיאד לא היתה היכרות עמוקה מוקדמת עם ערפאת, שהתגלה בפניו כמי שאינו מבין כלל בכלכלה, בעל אמירות יומרניות, הרגל להחזיק מזומנים ולהעניק אותם לאנשים שעימם רצה להיטיב, וגם כמי שנכון להשלים עם שחיתות במערכת הקשורה בזיכיונות, על חשבון נדיבותן של המדינות התורמות. תוך עימות עם ערפאת הצליח פיאד לייבש ביצות לא מעטות.

המערב התאהב בפיאד, ראה בו מנהיג עתידי מקרב דור הביניים הפלשתיני, התרשם מן הידע הכלכלי שלו, מחוסר הדיפלומטיה, מן היסודיות ומן התפוקה: הוא הכין תוכנית מרשימה להקמת מוסדות המדינה הפלשתינית העתידית, הביא לצמיחה מהירה של הכלכלה ונותר בתפקידו גם לאחר שמחמוד עבאס נבחר ליורשו של ערפאת.

פיאד לא הצליח להשתחרר מתדמיתו כמעין פקיד־על, למרות שהשתעשע במעבר לזירה הפוליטית. לקראת בחירות 2006 הודיע כי יתמודד על מקום במועצה המחוקקת. אבל מי שציפה ממנו לעשות את הדבר המובן מאליו, ולהצטרף למפלגת השלטון, פת"ח, הופתע לראותו מקים מפלגה חדשה, סוציאל־דמוקרטית, בשם "הדרך השלישית", בשותפות עם פרופ' חנאן עשראווי ועם שר התרבות הפלשתיני לשעבר, יאסר עבד רבו. היה זה ניסיון כושל. מתוך 132 מושבים זכתה מפלגתו בשניים בלבד.

 

התקרב יותר מדי

ניצחון חמאס באותן בחירות היכה את הכל בתדהמה. כשניסו גורמים שונים בעולם לסייע לעבאס להקים ממשלה חדשה, נעשה מאמץ לשכנע את חמאס ואת פת"ח להסכים למינויו של פיאד כמועמד של מפלגה ניטרלית. במהלך המאמצים הללו דובר עם פיאד עצמו על האפשרות הזו, והוא הניח על השולחן שורה של תנאים לכך שיסכים לקבל על עצמו את התפקיד הבלתי אפשרי בין שני הניצים. אחד מהם היה הכרת חמאס במדינת ישראל. ראשי חמאס דחו זאת על הסף, וכך ירדה מועמדותו מעל הפרק, והוא מונה לתפקיד שר האוצר בממשלת אחדות תחת איסמעיל הנייה.

השתלטות חמאס על רצועת עזה, ומאבק הדמים בין הארגון לבין פת"ח, הובילו להקמת שתי ממשלות פלשתיניות. בראש ממשל עזה המשיך לעמוד הנייה, ואילו עבאס הציע לפיאד לעמוד בראש ממשלת הרשות הפלשתינית ששלטה, למעשה, בגדה המערבית בלבד. מצד אחד רצה עבאס להימנע ממאבק יורשים בתוך פת"ח, על התפקיד הבכיר ביותר אחריו, ומצד שני - רצה להיעזר בקשרי פיאד עם מנהיגי העולם וביכולותיו הנדירות.

שש השנים שלו כראש ממשלה היו שיא הקריירה שלו. הוא הפך כוכב בינלאומי. הנשיא בוש (הבן) חש אליו קרבה מיוחד כטקסני אל טקסני, מנהיגי העולם שיחרו לפתחו, הוא כיהן כראש ממשלה, שר חוץ ושר אוצר גם יחד במשך חלק משמעותי מן התקופה, עבד מבוקר עד ליל, נזף בשריו העצלנים, ותרם תרומה משמעותית לכלכלה הפלשתינית שצמחה בימיו באופן משמעותי.

זה היה, כנראה, יותר מדי עבור עבאס. רבים אמרו לו כי פיאד מתכנן לרשת אותו ובונה את כוחו, וכשאומרים דבר כזה לראש מערכת הוא מאזין בקפידה. פיאד הוחשד בהתקרבות לארכי־אויב: מוחמד דחלאן, היושב באיחוד האמירויות. בסופו של דבר, ביוני 2013 הגיש פיאד מכתב התפטרות ש"התקבל" על ידי עבאס.

 

חלקיקי תקווה

כשהקים את העמותה שלו, וקיבל מימון מפרצי, נחקר חושף השחיתויות הזה בהלבנת כספים, והכסף הופקע מידי העמותה. הוא הבין שאף בראש עמותה לא יוכל לעמוד, והתפטר גם מתפקיד זה, וכשהבין שגם לא יוכל לעשות בגדה המערבית דברים שעניינו אותו באמת, הרים ידיים. הוא הסכים להתמנות לשליח מיוחד של האו"ם ללוב, אך ממשל טראמפ עשה טעות קשה וטרפד זאת (אני מקווה בכל ליבי שישראל לא היתה מעורבת בטרפוד מינויו). אחר כך נענה להצעה שהגיעה מפרינסטון.

מהו לקחו של הסיפור העצוב הזה? זה אינו הופך את עבאס ללא־פרטנר. ספק אם יהיה לנו בעתיד הקרוב פרטנר כמותו. אבל זה חוזר ומוכיח לעצמנו כי הסכם עם הפלשתינים נועד, מבחינתנו, להבטיח את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. האפשרות שהסכם כזה יבטיח בצד הפלשתיני טוהר מידות, דמוקרטיזציה או זכויות אדם אינה יותר מאשר תקווה בעלת סיכוי מימוש חלקי בלבד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו