ההזדמנות החדשה של האופוזיציה

על מי שייבחר בשבוע הבא לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה מוטלת חובת ההוכחה • יהיה עליו לפעול מיידית לשינוי מדיניות הממשלה ולהעמידה במקום • רק כך יגיע מעמדת כוח לבחירות הכלליות הבאות

ריבוי המועמדים בפריימריז לראשות מפלגת העבודה עורר לא מעט חיוכים, אבל סיטואציה זו החזירה חיים למפלגה הוותיקה והכבדה הזו. בזכותה התקיימו מאות מפגשים, חברי כנסת נפגשו עם שולחיהם, האזינו לדעותיהם, ובמידה רבה חידשו את מה שבלעדיו אין מפלגה חפצת חיים יכולה להתקיים: הדיאלוג הפנימי והאופטימיות לגבי סיכוייה בעתיד - אם רק ייעשה שינוי כזה או אחר.

בשל מספר המועמדים הגדול (8), את זהות היו"ר הנבחר נדע רק לאחר סיבוב בחירות שני, ואז הוא יצטרך לעמוד ולקבל את החלטתו הראשונה: האם להתמקד מעתה ואילך בהחלפת השלטון או שמא להתמקד, כרגע, בניסיון לשנות את מדיניות הממשלה. התשובה לשאלה זו תוביל לטקטיקות התנהגות שונות מאוד, ואפילו סותרות.

הרצון להתמקד בהחלפת השלטון יתקבל כמובן וטבעי. זהו תפקידה של האופוזיציה, ואם היתה ביקורת על מפלגת העבודה בעת האחרונה, היא נבעה, בעיקר, מן התחושה שהיא מעוניינת להשתלב בממשלה הנוכחית ולא להחליפה. עם זאת, התוצאה עד כה, וכנראה גם בעתיד, היא שהשלטון לא יתחלף לפני הבחירות הבאות, וגם מדיניות הממשלה לא תשתנה, זאת כדי להבטיח שהקואליציה הנוכחית תמשיך לשלוט.

לדעתי, נכון יעשה היו"ר הנבחר אם יעשה מאמץ, לפחות בחודשים הקרובים, להתמקד בשינוי המדיניות, ורק אם מהלך זה ייכשל בתוך פרק זמן שעליו יוכל להודיע בפומבי (ואשר יתקבל ציבורית כארכה סבירה) יכריז על נטישתו, כמו גם על הקדשת כל אונו הפוליטי למאבק בממשלה ולניסיון להחליף אותה.

 

הדלת האמריקנית

בשבוע שעבר התפרסם כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש מממשל טראמפ לדחות את הגעת המשלחות מישראל ומאש"ף לוושינגטון עד לאחר הפריימריז בעבודה. איני משוכנע כי הידיעה נכונה, ואם היא נכונה - איני יכול לפסול את האפשרות שמדובר כאן בניסיון להרוויח זמן בלי להגיע להתקדמות מדינית של ממש, ולדחות את רגע האמת של הקואליציה הנוכחית. 

אבל כיוון שמדובר בשאלה של ימים מעטים, נדמה לי שיש הצדקה מסוימת לבקשה זו. עם הקואליציה הנוכחית ישראל אינה פרטנר, לא להסכם קבע ולא להסכם מדורג או חלקי. רק עם תמיכת מרכז־שמאל והעבודה יוכל ראש ממשלה מן הימין להוביל מהלך מדיני. למנחם בגין לא היה רוב למימוש הסכמיו עם מצרים בסוף שנות ה־70 ללא תמיכת המערך, ולאריאל שרון לא היה רוב למימוש הנסיגה מרצועת עזה ללא מפלגת העבודה, שנכנסה לממשלתו, וללא מרצ, בראשותי, שהעניקה לו את הרוב הדרוש, מתוך האופוזיציה.

אין ספק שבשנתיים האחרונות התפתח מצב גיאופוליטי חדש באזור, הקשור במכנה המשותף של מדינות רבות באזור נגד איראן השיעית ונגד דאעש הסוני. הנשיא האמריקני דונלד טראמפ מבקש לחזק את שתי הקואליציות הללו, ומבין (בעיקר בעקבות ביקורו בסעודיה) כי ללא סיום הסכסוך הישראלי־פלשתיני, ישראל לא תוכל למלא את התפקיד שהיא יכולה למלא כמדינה בעלת העוצמה הצבאית הגדולה ביותר במזרח התיכון, והיא תמשיך בתפקיד הפילגש. 

נכונות מדינות ערב לממש את היוזמה הערבית מ־2002, וכנראה גם לשלב מהלכים הדרגתיים, היא בשורה טובה מאוד, ועצם המעורבות הבלתי צפויה של טראמפ וצוותו מכניסה את הצדדים לדריכות, וגורמת להם להתרכך. כך, למשל, ויתר יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס על תנאיו המוקדמים למשא ומתן עם ישראל. 

השילוב המיוחד של נחישות אמריקנית, הבנה של שני הצדדים כי אל להם לצפות לאופציה של ממשל אמריקני נוח יותר, ומדינות ערב המודאגות מאיראן ומדאעש, והמוכנות לחזור לשיתוף הפעולה שהיה להן עם ישראל בשנים שלאחר הסכם אוסלו, מהווה הזדמנות שאסור לישראל להחמיצה.

 

בלי להתפשר

בשל הזדמנות זו, ובמקום לנהל מגעים חשאיים עם הליכוד, המצלים על היכולת להוות אופוזיציה לוחמת, עדיף למפלגת העבודה - מייד לאחר הפריימריז - להודיע על נכונות להקדיש את חודשי פגרת הקיץ של הכנסת לבירור שיתוף הפעולה המדיני בין המחנה הציוני והליכוד, כדי לעבוד עם ממשל טראמפ על הסדר מול הפלשתינים. 

אם עד תחילת כנס החורף לא יושג הסכם עם הליכוד - תוכל מפלגת העבודה להתחיל את הפעילות בכנסת כאופוזיציה נחרצת, לא רק בתחומי השמירה על הדמוקרטיה, זכויות האדם, זכויות המיעוט, מערכות החינוך והבריאות ועוד ועוד - אלא גם בנושא המדיני, שבו תוכל להוכיח כי ממשלת ישראל היא זו שאינה פרטנר להסדר, מאחר שדחתה (שוב) את ידה המושטת.

המשא ומתן אל מול הליכוד יצטרך להיות כן וצנוע בתביעותיו, כדי שהציבור במרכז ובשמאל ישתכנע כי מדובר בדרישות שלא הועלו כדי שהליכוד ידחה אותן, אלא שיהיה אפשר להציגו כסרבן. רצוי, למשל, לא להגדיל את מספר השרים בממשלה, ולהגדיל את היחס בין מספר חברי כל סיעה לבין נציגיה בממשלה. למחנ"צ אין סיבה להתעקש על שום תיק, גם לא על תיק החוץ. הדרישה צריכה להיות לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה ולמספר שרים פרופורציונלי לגודלה.

העבודה לא תוכל להצטרף לממשלה שלא תסכים מראש לכך, שבמשא ומתן על גבול הקבע הישראלי־פלשתיני, יהיה גבול 67' קו ההתייחסות לדרישות הישראליות לחילופי שטחים. היא תצטרך לעמוד על כך ששורה של חוקים שתצוין בהסכם הקואליציוני, ואשר חלקה חוקק וחלקה נמצא בתהליך חקיקה, תבוטל מייד עם תחילת כנס החורף (חוק האסדרה לגבי קרקע פלשתינית פרטית, החוק המאפשר לכנסת להדיח את חבריה, "חוק הנכבה", חוקים הפוגעים בפעילותן של עמותות לזכויות אדם ולשלום ועוד). המחנ"צ לא יוכל לוותר על וטו בכל הנוגע להרחבת ההתנחלויות, ועל שינוי חוקי יסוד וחוקים הנוגעים ליחסי דת ומדינה.

התנאים הללו לא יהיו נוחים לליכוד. אם יתקבלו - יהיה אפשר אולי ללכת יחדיו לצעדים מדיניים משמעותיים, שהמעשי שבהם הוא מימוש השלב השני של "מפת הדרכים" מ־2003 (מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, ותחילת מו"מ על הסכם קבע בין שתי הממשלות). אם לא יתקבלו - יוכל יו"ר מפלגת העבודה למלא את תפקידו כראש אופוזיציה, ללא פקפוק, ולהיערך לבחירות הבאות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו