בין בועה לבובה

הוויכוח שלי עם דן מרגלית הוא על הניסיון להשמיע קול אחר מבעד לחומת ההשתקה • אבל הניסיון הזה חוזר בכל פעם כבומרנג של קיבעון מחשבתי ונרקיסיזם • סיבוב אחרון בקרב הביצורים על התודעה

1 אחרי עשר שנים דן מרגלית מגיב. אמנם, הוא לא מתמודד עם טיעוניי אלא מבטלם, אבל גם המאמץ הזה ראוי לציון. מדובר בדור שלם של עיתונאים שהתאהבו בעמדת המטיף המוכיח בשער. מרגלית מעמיד את כל הרעיונות, האידיאולוגיה, התפיסה המדינית והשקפת העולם של העיתון וכותביו על עיקר אחד: בנימין נתניהו. הוא העילה והעלול, הסיבה והמסובב, ולמזלנו מרגלית מזהירנו מפניו. שאר הדמויות במחזה הן סטטיסטים חסרי דעה. "אין (סיבה) אחרת" לפיטוריו, זולת "רוח המפקד נתניהו". לצד השני פשוט אין בחירה חופשית. הדברים הללו הם חרפה, בבחינת "אני ואפסי עוד". 

בשבוע שעבר טענתי שמרגלית מייצג בכתיבתו את הדעה הרווחת בתקשורת. מדוע הוא צריך להיות הקול המרכזי של העיתון הגדול של המחנה הפוליטי ההפוך מדעותיו? על כך השיב מרגלית שבלעדיו יהיה זה עיתון חד־גוני, ובעצם "לא עיתון" אלא "פרבדה". 

אבוי, אנחנו אבודים. היש נרקיסיזם גדול מזה? האם באחת מתחנותיו העיתונאיות הרבות היה מרגלית נותן לי ושכמותי את הבמה המרכזית לכתוב ההפך מדעתו? האם עשה זאת כעורך "מעריב" או כמנחה "מועצת החכמים", למשל? מבין השישה שאירח בתוכניתו, חמישה היו משמאל ואחת מימין. כך הונצח העיוות והועצם הניכור מחלקים ניכרים בחברה הישראלית. בדיוק על זה קם "ישראל היום"! לשמש במה מרכזית לרוב הישראלי. 

2 "ישראל היום" מבקש להשמיע קול אחר. כבר לימדנו הרמב"ם בפרק הרביעי בהקדמתו למסכת אבות, שהדרך לריפוי מידה קיצונית בנפש, היא הנהגה קיצונית הפוכה לתקופה מסוימת, כדי להתיישר לשביל הזהב האריסטוטלי. אפילו כיום, לאחר השינויים בעוגת התקשורת, קיימים יחסית מעט קולות שמרניים־ימניים. חישבו על כל גוף תקשורת קיים, וסיפרו מי מאנשיו מזוהה כימין ומי כשמאל. 

"ישראל היום" מאזן במשהו את הביזיון. שום ישראלי אינו צורך חדשות מכלי תקשורת אחד. אנשים צופים בטלוויזיה, שומעים רדיו וקוראים במגוון אתרים. הם יוכלו לקרוא את "קול האמת" של מרגלית במקום אחר. במקביל, ייכנסו לעיתון קולות חדשים, גם משמאל. אנחנו הרי בעד ויכוח ופולמוס. 

בשבוע שעבר הבאתי בפעם האלף את הודאתו החמורה של אריאל הירשפלד שהעידה כיצד הוא תומך בפוליטיזציה של הספרות ומדיר מי שלא מתיישר עם דעותיו. פיטוריו מוועדת פרס ישראל עשו צדק היסטורי עם אלה שלא קיבלו פרסים ומעמד בוועדות הפרס שכיכב בהן. כדרכו, מרגלית לא מתייחס לציטוטים החמורים, אפילו לא לצאת ידי חובה. אני מדבר על ספרות ואילו הוא תקוע בקיבעון משעשע: נתניהו. 

3 לפני שנים לא מעטות, ראיין מרגלית ב"ערב חדש" את עיתונאי "הארץ" יואל מרקוס. רק שבחים היו בפיו ולא ביקורת או "ערעור ופקפוק על תבונת הקו שהוביל" הפובליציסט הבכיר. אני זוכר את הראיון משום שבעיניי קו מחבר בין השניים ובני דורם: התבצרות בבועה אינטלקטואלית שאינה מתייחסת ליריביה בכבוד, אלא כבובות מטרה. 

כך כתב הלורד מרקוס בעיתונו בשלהי ספטמבר 2001, במלאות שנה לאינתיפאדה השנייה: "מעטים קראו אצלנו נכון את ערפאת, אופיו, יכולתו וכוונותיו. איש לא חזה שהנשק שמסרנו לו יופנה נגדנו ביחד עם טרור קטלני וירי מרגמות". מדוע רק "מעטים"? בעיתונים שמרגלית כתב בהם, הוקדש מעט מאוד מקום, אם בכלל, להצגת עמדות הצד השני. איני זוכר שהוא כינה אז כלי תקשורת כלשהו "פרבדה". הוא תמך בהסכמי אוסלו ובהתנתקות ומוסיף להטיף להקמת מדינה פלשתינית על גב ההר. לבריאות, אבל זה לא יוצא דופן בנוף התקשורתי. 

דומה, שהאמירה היותר מדהימה של מרקוס נמצאת בהמשך: "איש לא חזה שנשק שמסרנו יופנה נגדנו". איש לא חזה! אתם מבינים שכל מי שכן חזה - רבים וטובים - אינו נכלל בקטגוריה של אנשים. מבחינת השמאל, טיעוני היריב הם אוויר בעלמא. באותו האופן תלה מרגלית את פיטוריו לא בהחלטה עצמאית של העורך, אלא בהכתבה מדומיינת של נתניהו שמפעיל את כולנו. דה־הומניזציה של האחר. השבוע זכה מרקוס בפרס סוקולוב לעיתונות. בוודאי. אלא מי יקבל? 

אחד מאלה שהזהירו מפני האסון ש"איש לא חזה" בהסכמי אוסלו, הוא הד"ר ח"כ בני בגין. מרגלית אוהב לחבקו כל זמן שהדבר משרת את רעיונותיו לשימור האוליגרכיה המשפטית; לא כשרעיונותיו של בגין מערערים על הקו המדיני של מרגלית. ב־1994 הגיע יגאל כרמון, מייסד ממר"י - המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון - לנחום ברנע, עם קלטות מרשיעות של יאסר ערפאת האומר בקולו שההסכמים הללו הם תחבולה שנועדה להטעות את היאהוד. סיפר לי כרמון: "באתי לברנע עם הקלטות של ערפאת; הוא לא רצה. אמרתי לו: 'תשמע את האמת, מה שערפאת אומר בפומבי'. אמר לי: 'אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום'". 

אם אברמוביץ' אתרג את שרון, ברנע אתרג את ערפאת. מדובר אפוא בשיטה. בני בגין ניסה לפרוץ את חומת ההשתקה והיה קול קורא במדבר. למעט ערוץ 7, התקשורת שימשה סוכנת של הזיות אוסלו וממשלת רבין. לפני יותר משנתיים פרסמתי בהרחבה את הדברים החמורים. מרגלית לא התייחס לכך. שיטה. 

4 העיתונאי הוותיק התנאה שפוטר "על הגנת חופש הביטוי", אך במערכה החשובה ביותר נגד חוק התועבה שנועד לפגוע ב"ישראל היום", הוא לא התבטא, ונתן לסטטיסטים להילחם עבור "מקור פרנסתו". עכשיו הוא מצדיק את שתיקתו בשיחות נתניהו־מוזס. סליחה? הרי מדובר בסוגיה עקרונית, הקשורה לחופש הביטוי של ציבור ענק. כיצד זה קשור לשיחות? 

הסוגיה הזאת הרת גורל יותר מהקנאות של מרגלית נגד הרפורמות במערכת המשפט, נגד חוק הלאום ואפילו נגד אולמרט. רצון השמאל להשתיק את מתנגדיו קשור להדרתם ארוכת השנים מייצוג הולם בתקשורת - הדרה שמרגלית עצמו היה שותף לה במשך שנים רבות ולא עשה רבות לשנותה.

 תם ולא נשלם. יריביו של "ישראל היום" ימשיכו בקיבעונם, לא משנה מה נאמר. כך דרכם גם ביחס לשאלות המדיניות ולעתידה של מדינת היהודים. לא מפיהם אנו חיים. חובת ההוכחה מוטלת עלינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו