את משבר הדסה - מהחמורים והקשים שידעה מערכת הבריאות בישראל - ראוי לבחון בשני היבטים: הראשון - האם היה אפשר למנוע אותו מבעוד מועד, והשני - משפרץ, האם היה אפשר לטפל בו ולפתור אותו בעודו באיבו. התשובה לשתי השאלות הללו חיובית.
למנכ"ל המרכז הרפואי הדסה, פרופ' זאב רוטשטיין, יצא מוניטין של מנהל מוכשר מאוד, יעיל ואפקטיבי, אבל "בעל אישיות מורכבת", על פי ציטוט מדבריו של מנכ"ל משרד הבריאות, מר משה בר סימן טוב. הניהול היעיל, אבל המצטיין בגישה כוחנית, אפילו דורסנית, של פרופ' רוטשטיין זעק מכל פינה מתחילת המשבר. איך אפשר לפרש אחרת אמירה דוגמת "מי שמאיים עלי אני מוציא אקדח ויורה..." (תוכנית "המקור", ערוץ 10)?
אם היה נעשה זיהוי מוקדם לכך שבמשבר שלפנינו יש מנהל מחלקה המטו־אונקולוגית לילדים, שאינו מרכין ראש ואינו מוכן לקבל תכתיבים במישור המקצועי, כשלצדו כל צוות הרופאים שלו - מומחים כמתמחים - היה אפשר למנוע את המשבר הנורא הזה. לצערנו, היה כאן כשל ניהולי קיצוני, ואני מניח שאם היו צופים אותו פני העתיד הטיפול בו היה שונה,
ואולי הסבל לילדים חולי הסרטן ולמשפחותיהם היה נמנע.
כרופא ילדים, העובד עשרות שנים במערכת הציבורית, אני קובע כי רופאים העובדים בשטח של המטו־אונקולוגיה בילדים הם רופאים מזן מיוחד. הם החליטו להקדיש את עצמם ואת הקריירה המקצועית שלהם - פעמים רבות על חשבון חיי המשפחות שלהם - לטובת הילדים שלקו במחלה הקשה ביותר. זו אחת הדוגמאות במקצוע, וברפואת ילדים בפרט, של רופאים שאימצו צורת חיים של מסירות טוטאלית לחולים ולא פחות מכך, לבני משפחותיהם. העמידה והתמיכה המלאה של משפחות הילדים בצוות הרפואי במאבקו מעידות כאלף עדים על הקשר האמיץ הזה, שמבוסס על הרקע המקצועי של הרופאים, ולא פחות על המעורבות הרגשית והערכית ועל שותפות הגורל.
כל זה מעיד על משבר אמון עמוק בינם לבין מנהל הדסה, שכנראה אינו ניתן לגישור.
התשובה החיובית לשאלה אם היה אפשר לפתור את המשבר בעודו באיבו נמצאת כל כולה במגרשו של שר הבריאות, הרב יעקב ליצמן. גם השר לא זיהה מבעוד מועד את עומקו של המשבר, ובעיקר לא צפה את השלכותיו הנוראות. מהשתלשלות העניינים אפשר לשער כי היתה מחשבה שבסופו של דבר הרופאים יתרצו ויחזרו לתלם. ולא היא. העמדה הנחרצת והבלתי מתפשרת של ליצמן - תמיכה בפרופ' רוטשטיין ללא כל רצון לפשרה בתחילת המשבר - רק החריפה אותו.
קיומה או חסרונה של מחלקה להמטו־אונקולוגיה בילדים בבית חולים אינם משפיעים כהוא זה על איתנות בית החולים. הדוגמה לכך היא המרכז הרפואי שערי צדק. המרכז חווה בשנים האחרונות התפתחות מרשימה, בהנהגתו של פרופ' יונתן הלוי, והפך למרכז הרפואי המוביל בירושלים - ללא המטו־אונקולוגית ילדים. העברת המחלקה כולה, על הצוות הרפואי והפארא־רפואי, למרכז הרפואי שערי צדק לא היתה פוגעת באיתנות הכלכלית של הדסה. מובן שבצעד חריף ונדיר כזה יש אמירה קשה של כישלון ניהולי בהדסה, אבל בהכירי את פרופ' רוטשטיין שנים רבות, אין ספק בלבי שהיה הופך את הכישלון להצלחה וקיומן של שתי מחלקות כאלה בירושלים רק היה מיטיב עם הילדים חולי הסרטן.
אני יודע בוודאות שמנהל שערי צדק, פרופ' יונתן הלוי, פעל כמיטב יכולתו לשכנע את מנהל המחלקה ההמטו־אונקולוגית המתפטר, פרופ' מיקי וינטראוב, ליישב את הסכסוך במסגרת הדסה. הניסיון להטיל את האשמה למשבר הנורא שפרץ בהדסה על פרופ' הלוי גובל בלשון הרע.
לטובת הילדים החולים ומשפחותיהם, תקוותי שיימצא הפתרון הראוי מהר, בין שבסיוע בג"ץ ובין שבתהליך אחר.
הכותב הוא לשעבר יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל ונשיא ההסתדרות הרפואית העולמית, המרכז האקדמי פרס - רחובות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו