חוליי התאגיד: בועז כהן כמשל

מי היה מאמין שדווקא התפטרותו של בועז כהן, אחת הדמויות המובילות בתחנת המוזיקה 88FM, תחשוף משהו מהמהות הבעייתית העמוקה של תאגיד השידור. צרכני רדיו כמוני נשמו לרווחה כשהתברר שהקמת התאגיד לא תביא לחיסולה של התחנה האהובה. היו תקופות שהייתי מוכן שיקרה הגרוע מכל עם חיסול הרשות והמעבר לתאגיד, ורק שיישאר עורק החמצן של 88FM וקול המוזיקה.

עם פתיחת שידורי התאגיד, עצם העובדה שב־88 שידרו כמה שירים יפים אחת לכמה זמן, התקבלה בברכה. אך בהדרגה התברר שמשהו בתיכנות של 88 איננו כתמול שלשום. כמו במדור לחיפוש קרובים אחרי איזה אסון, התחילו המאזינים לערוך מסדר נוכחות של השדרים הוותיקים.

בועז כהן ייצג תרבות, מסורת שידור. עכשיו אנשים מגלים שכאשר מדברים על קומיסר תרבות במדינת ישראל – צריך לדון במנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ, ולא במירי רגב. היא משגרת פעם ברבע שנה הצהרה תוקפנית נגד איזו חלקת מכרזים גופנית שנחשפה בטרם קיץ. אבל מנכ"ל התאגיד מכין לנו טאפט מוזיקלי יום־יום, דקה־דקה. בהשאלה, אותו טאפט שולט בשידורי המלל החדשותיים ברדיו ובטלוויזיה. 

בועז כהן מייצג את המגע האישי. תאמרו, הוא היה ממפלגת לד זפלין, ו־88 בגרסתו הנוכחית מקדם את רשימת הקרידנס קלירווטר ואת הקרפנטרס. אבל זה הרבה יותר מזה. בעיניי, בועז כהן, שאני זוכר עוד מימי "חדשות", הוא כמו הכנרית במנהרת המכרה. כשהכנרית נופלת בכלוב שלה, סימן שאוזל החמצן. יש משהו סינתטי, מארג מלאכותי שמשתקף בשידורי התאגיד, ולמרבה ההפתעה שומעים את זה בערוצי המוזיקה.

רואים את זה ברשימת חברי מועצת התאגיד, שהיא חבורה של אנשים "בעלי כישורים" שעברו ועדה. היה להם רזומה מוצלח שמצדיק בעיני החוק את תפקידם ותפקודם, אך הם לא צומחים משום מקום ולא נראה שהם חייבים דין וחשבון לשום גורם.

מאז הומצא השם "כאן" והתברר שמרכז השידורים לא יהיה בירושלים, עלתה אצלי השאלה: מי מוסמך לפטר את מנכ"ל התאגיד או את היו"ר? ברור שכל העסק הזה מורכב מאנשים בעלי ניסיון טכני בניהול גופי שידור או גופים "תרבותיים". אבל כמו במקרה בועז כהן, אין שם אישיות מובילה בעלת חזון. הטאפט של תוכניות המלל מציג שיבוטים של בוגרי גל"צ או של צעקנים בעלי קרדיטים. הפסדת ראש מדבר שמגיש שעה או שעתיים בטלוויזיה של "כאן"? תוכל להשלים את החסר בשעתיים שידור של אותו ראש בגל"צ למחרת.

בהנחה שבמדינה כישראל עדיין קיים הצורך בשידור ציבורי, התפיסה צריכה לעבור שינוי רדיקלי. תפיסת הרייטינג והאיזון מתבטאת בכך שיותר ויותר תוכניות מוגשות בזוגיות של שמאל־ימין. איזו מין הכרה ולגיטימציה לפיצול ולקיטוב שפוליטיקה מסוימת מנסה לכפות על החברה הישראלית. זו הודאה בכך שמגיש מקצועי אחד מקורי לא מסוגל לעמוד בדרישות. התאגיד מצטייר כגוף מסורבל, המוני, חסר נשמה. הוא מטופל על ידי שופטים, גם בדרג שממנה בעלי תפקידים בכירים וגם בצורה שבה כל החלטה ממשלתית עוברת להכרעת בג"ץ. האם גוף שידור ציבורי זה רק תקציב מכיסו של משלם המסים?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו