בפיגוע האחרון בירושלים נפלה הלוחמת הדס מלכא הי"ד לאחר שנדקרה בגבה בסכינו של מוג'אהד פלשתיני. נפילתה בקרב, כמו גם של הדר כהן הי"ד, מעוררת חשד כי השפלים מכוונים דווקא ללוחמות. כבעבר - גם הפעם, כל אימת שמחבל פלשתיני נוטל מקלע או סכין והורג יהודי מודבק לרוצח הכינוי "כלב" או "זאב בודד" הפועל, לכאורה, בלא הנחיה. אין פגיעה חמורה מזו בעולם חיות הטבע ואין קביעה שקרית מזו ששלושה רוצחים יצאו לפיגוע רב־ממדי שכזה ללא יד מכוונת.
הפיגוע, שבוצע דווקא בחודש הרמדאן, שבו נערכה עיריית ירושלים באורח חסר תקדים לתאורה חגיגית, לאירועי תרבות וספורט, התבצע ברוח סיסמת "האחים המוסלמים": אללה תכליתנו, מוחמד הוא מנהיגנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג'יהאד דרכנו והמוות ב"שהאדה" למען אללה הוא משאלתנו. זוהי היררכיית הפיקוד שהובילה את הרוצחים.
בל נשגה. בפיגועי הבודדים יש שיטה וכוונת מכוון. מדובר במשנה דתית אסלאמית המשמשת כלי פוליטי ואופרטיבי ללחימה בישראל הן בידי הרש"פ והן בידי חמאס. שני הארגונים, המנציחים את ה"שהאדה", מממנים טרור ומסיתים את ההמונים לפיגועים (ג'יהאד) כאקט של "התנגדות לגיטימית לכיבוש", דוחים את עצם קיום ישראל וריבונותה בירושלים כעובדה לגיטימית. לפיכך הם מניעים רצח סדרתי במסרים ובמילות הסתה דתיות ("דעווה") כנוסחת קסם של מכשף רשע. כתוצאה מכך, יוצא אוסף הנבערים כאוטומט מזוגג עיניים לרצוח.
תכלית ההסתה ופיגועי הדקירה הללו היא ליצור כאוס בירושלים ולגרור, בלא תוחלת, תגובת יתר ישראלית לכך. הדבר נועד לחולל דה־לגיטימציה עולמית לישראל ולריבונותה בירושלים וליצור ניכור על רקע דתי בינינו לבין מדינות ערב. מאידך, הסימנים למכה אנושה למאוויי הטרור האסלאמי והפלשתיני גוברים. ה"אומה" האסלאמית המלאכותית שהיתה אמורה בלהט הטרור וההסתה לכבוש שוב את העולם, לשדוד את משאביו ולאלצו להתאסלם, מתפרקת באש ודם לשבטי המוצא הרצחניים שמהם הורכבה במאה השביעית, ולמיליוני מהגרים, הרוגים ונאנסים המציגים את נרטיב הפליטות הפלשתיני כבדיחה.
נוכח עיניהם הכלות של תועמלני "האחים המוסלמים" וזרועות הטרור שלהם מתפרק חלום שחזור העוצמה האסלאמית, וככל שמחיר הנפט יורד, שבים הערבים כבסרט וידאו המגולגל לאחור, אל אוהלי הבד שבמדבר ואל מסעי השוד והרצח ההדדיים שביניהם. למרבית הצער, גובה הלחימה בגרורות האסלאם מחיר דמים ממדינות המערב, שזיהו כי הטרור האסלאמי ומשלחיו בעריהן הוא ה"סטארט־אפ" היחיד שהנחילו הערבים, המוסלמים והפלשתינים לתרבות העולם.
באווירת פיצוץ מסגדים וכנסיות והרג המוני של נוצרים ומיעוטים באזורנו מקבל החדית' (ציטוט) המיוחס למוחמד בעניין הרמדאן משמעות גרוטסקית. החדית' גורס כי תחילתו של ה"רמדאן" באות רי"ש כנגד רחמים, אמצעו מ"ם כנגד מחילה וסופו הוא שחרור מאש ("נאר") הגיהינום. למעשה, אין כאן סליחה, מחילה ורחמים אלא דם, בחודש שבו השיגו המוסלמים, "בברכת האל", ניצחונות בקרבות משמעותיים על אויביהם ("בדר" קרב "קרני חטין" וקרב "עין ג'אלות" למשל) ולטענתם, גם ביום הכיפורים ב־73'. הרמדאן שנועד להזדככות והזדהות עם הרעב והעני וכפרה על עוונות מנוצל בפועל להסתה, לרצח ולקדושת המוות.
כבעבר, גם הפעם ייחרב ביתם של הרוצחים והמסיתים, ויד ישראל תצרף את מחוללי המוות ל"שיירת החללים" הנכספת. מילותיו של אלתרמן לבתו ב"שיר משמר" משקפות את ההבדל בין אהבת החיים לבין משאלת המוות האסלאמית: "שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, מקיר נופל מגג נדלק מצל חשך, מאבן קלע מסכין מציפורניים, שמרי נפשך, מן השורף, מן החותך..."
מול תרבות הרצח, הדם והמוות ניצבו על משמר ירושלים לוחמת מג"ב הדס הי"ד כקודמתה הדר הי"ד וחברותיהן תבדל"א, בשליחות ובתפילה משותפת שלנו - מקדשי החיים - כדי לבלום בגופן את שלוחי המוות למען אללה בדמותו הארצית כסכינאי חסר רחמים - ויכלו לו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו