בחירת נשיא בית המשפט העליון על פי הוותק בלבד מעידה על בריחה מאחריות • הדבקים בשיטה הזו רק מחזקים את האפשרות שהנבחרים הבאים לתפקיד לא יהיו הראויים ביותר • על העיוות שבתהליך המינוי
שאלת הדרך הנכונה למינוי נשיא בית המשפט העליון עולה, מטבע הדברים, כאשר על סדר היום עומד מינויו של נשיא חדש. בדרך כלל אין בדיון החוזר כדי למנוע את בחירת המועמד הוותיק, אלא כדי לאפשר לשרי המשפטים לבטא את אי נוחותם, כיושבי ראש הוועדה לבחירת שופטים, מכך שהמינוי הוכתב להם הרבה שנים מראש, על ידי שיטת הסניוריטי. גם עכשיו, כאשר שרת המשפטים איילת שקד מבקשת לדון בשאלת הבחירה, אין מדובר, ככל שאני מבין, בערעור על מועמדותה של השופטת המצוינת אסתר חיות, האמורה למלא את תפקיד הנשיאה בהיותה ותיקת השופטים, אלא ברצון לשקול מחדש נוהג שהפך, משום מה, למקודש.
אין לי ספק ששקד פועלת מתוך תפיסה אידיאולוגית שמטרתה להחליש את בית המשפט מול המערכת הפוליטית, ויכול להיות שנושא מינוי הנשיא משתלב בעיניה בתפיסה זו. עם זאת, אסור למי שמתנגדים לתפיסתה של השרה להפוך למגינים אוטומטיים על הסטטוס קוו, מתוך חשש שכל שינוי תורם למימוש תפיסתה.
רשמית, מתמנה נשיא בית המשפט העליון על ידי נשיא המדינה, אך למעשה מתמנים הנשיאים על ידי הוועדה לבחירת שופטים, הממנה את כל שופטי המערכת. כהונת הנשיא הוגבלה, בשנים האחרונות, לשבע שנים, וההגבלה שקבעה כי מי שמתמנה לתפקיד אינו יכול להיות מבוגר מגיל 67 (שלוש שנים לפני פרישתו של שופט לגמלאות) - הוסרה.
לכאורה, רשאית הוועדה לבחור את מי שהיא מעדיפה לבחור, אלא שמאז קום המדינה נתמנו לתפקיד זה השופטים שהיו הוותיקים ביותר בבית המשפט העליון באותה שעה. כדי לשנות זאת, אין צורך לערוך שינוי בחוק אלא להסכים כי הנוהג הזה אינו מחייב. על כך מתקיים ויכוח מתמשך.
כשהעליתי זאת, כמי שעמד בראש הוועדה לבחירת שופטים, יוחסה לי התנגדות למינויה העתידי של דורית ביניש לנשיאות, למרות שלא היה לה תומך גדול ממני. כיוון שגם אז היה מינויה מוסכם על הוועדה, נותר הוויכוח ברמה התקשורתית בלבד. כנראה יהיה זה מעשי יותר ללבן את הנושא בוועדה כאשר תתקיים מחלוקת אמיתית בין חבריה באשר למועמד או מועמדת מסוימים לתפקיד זה בעתיד.
מדובר באחד מקומץ התפקידים החשובים ביותר במשטר הדמוקרטי שלנו. זהו ראש רשות שלטונית, שקולו נשמע ברגעים של מחלוקת ושל משבר, ואשר במקרים כאלה מצפים לשמוע את עמדתו, גם אם הוא עצמו זהיר מלהביעה. זה בוודאי נכון לגבי נושאים משפטיים עקרוניים, אך גם לגבי שאלות מוסריות ועקרוניות.
סמכויותיו רבות, והן אינן מתחילות ומסתיימות בישיבה בראש הרכב הדן בנושאים מהותיים. הוא, או היא, קובעים את ההרכבים הדנים בכל תיק, קובעים את גודלו של כל הרכב, את הרכב בית הדין המשמעתי לשופטים, פוסלים שופטים מלדון בנושאים מסוימים בגלל ניגודי אינטרסים, רשאים לפתוח בהליך להדחת שופט, רשאים להעביר שופט מבית משפט אחד לזולתו באופן קבוע, להשעות שופט החשוד בעבירות מסוימות, לפני שנפסק דינו, והם גם קובעים את הרכבי ועדות החקירה הממלכתיות.
מדובר, למעשה, במנהל המערכת, אשר חייב לטפל בהרבה מאוד נושאים אדמיניסטרטיביים, ובכך הוא דומה לפרופ' מבריק באוניברסיטה המתמנה לדיקן פקולטה או לנשיא האוניברסיטה או למנתח מצטיין ההופך למנכ"ל בית חולים גדול, ולעוד אנשי מקצוע אחרים, אשר לעתים מתגלים כראשי מערכות מעולים, ולעתים מתברר כי תרמו הרבה יותר למערכת בתפקידם הקודם.
לא יכול להיות ספק שלא כל שופט טוב הוא מנהל טוב, ואילו היתה לחברי ועדת הבחירה תחושה שידם חופשית, לא היו בוחרים, בהכרח, את השופט הוותיק ביותר לתפקיד, אלא את מי שיש בעברו הצלחות ניהוליות (כנשיא בית משפט בערכאות נמוכות יותר או במערכות חיים אחרות).
הטובים וההגונים
11 אישה ואיש מילאו, עד היום, את תפקיד נשיא בית המשפט העליון. כולם היו אנשים ראויים מאוד, אך שום אדם, המכיר את פועלם במערכת, לא יוכל לטעון שהם היו המתאימים ביותר לתפקיד מקרב עמיתיהם באותה שעה. אין בעלי תפקידים אחרים, מן המעלה הראשונה אצלנו, הנבחרים, אוטומטית, על פי מדידת שנות הוותק שלהם, ואין סיבה לכך שדווקא בבית המשפט העליון תמשיך להתקיים השיטה הזו לנצח.
הפנייה לוותק היא בריחה נוחה מהכרעה בין מועמדים שונים. דוגמה לכך היא בחירת ראשי הוועדות בקונגרס האמריקני, והתוצאה בעייתית מאוד - מי שהזדמן לו להיפגש, במשך שנים רבות, עם ראשי הוועדות הללו, יודע היטב שחלקם פשוט אינם מתאימים לתפקידם, ולא היו מגיעים אליו אלמלא ה"סניוריטי".
אחת הבעיות שממעטים להתייחס אליה בדיון על אודות הוותק היא השלכת השיטה על בחירת השופטים לבית המשפט העליון. כל אחד יכול לדעת, היום, מי יהיו הנשיאים הבאים של ערכאה זו בעשרות השנים הבאות, אם לא תשתנה השיטה: כך, למשל, יתמנה לתפקיד זה, ב־2028, נשיא בית המשפט העליון המתנחל הראשון, ואילו ב־2032 תחליף אותו האישה הבאה אחרי אסתר חיות.
התוצאה היא שחברי הוועדה, אשר לא היו רוצים לראות, בעתיד, אנשים מסוימים (בעיקר כאלה המשתייכים למיעוטים בחברה הישראלית) עומדים בראש בית המשפט העליון, למרות רמתם המקצועית הגבוהה, מעדיפים על פניהם מועמדים פחות טובים, רק כדי למנוע את הגעת המועמדים העדיפים מקצועית, לראש הפירמידה.
חברי הוועדה בודקים בשבע עיניים את שילוב גילו של המועמד ושל הוותק שיצבור עד פרישתו, והדבר גורם, בעיניי, עיוות בתהליך המינוי. אם לא יתקיים סניוריטי אוטומטי, יתרום הדבר לבחירת שופטים על פי רמתם בלבד. מן הראוי שהליברלים אשר בינינו, הסבורים כי בהגנה על הסניוריטי הם מגינים על בית המשפט העליון, יביאו זאת בחשבון.
קיימת טענה ולפיה, אם תתבטל שיטת הוותק, עלולים שופטי בית המשפט העליון לעשות מאמצים כדי למצוא חן בעיני מי שאמורים לקבוע, בעתיד, מי מתוכם יהיה הנשיא, וכי למאמצים אלה עשוי להיות ביטוי בפסקי הדין שלהם. זו טענה הפוגעת, שלא בצדק, בשופטים הללו, שהם מן המקצועיים, הטובים וההגונים שיש במערכת. חזקה עליהם שהעובדה שמתוכם ייבחר נשיא, לא תעביר אותם על מקצועיותם ועל מוסריותם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו