כשראש ממשלת בריטניה הקודם, דיוויד קמרון, החליט לערוך לפני שנה את משאל העם על הברקזיט, הוא לא האמין שאזרחי ארצו ינהגו ב"חוסר אחריות" ויצביעו בעד עזיבת האיחוד האירופי. כשמחליפתו בדאונינג 10, תרזה מיי, החליטה להקדים את הבחירות לבית הנבחרים, היא נהנתה מפופולריות שהבטיחה לה ניצחון חלק. אך משהו קרה בדרך לקלפיות: הביטחון העצמי של מיי ומפלגתה השמרנית גרם להם לזלזל בג'רמי קורבין, ולנהל מערכת בחירות מלאת פגמים, חסרת עקביות ולא משכנעת.
במקום לסחוף את הבוחרים אחרי "הנהגה חזקה ויציבה", שידרה מיי חולשה ובלבול, תדמית שלילית שהתחזקה לאחר פיגועי הטרור בשבועות האחרונים. הביקורת על "חוסר האנושיות" של בת הכומר קרת המזג, שגברה לאחר שמפלגתה אימצה מצע שכלל קיצוצים במימון תוכניות רווחה ובריאות לקשישים בעלי נכסים, העצימה את תדמיתו של קורבין כ"קול העם" - מנהיג שבא מהעם ומבטא את רצונו מול "האליטות המנותקות".
רעידות אדמה פוליטיות יכולות לבוא גם מהשמאל, לא רק מצדה הימני של המפה - כפי שקרה בהצבעה על הברקזיט. למיי לא נותר נשק אחר אלא להפחיד את הבריטים מפני השלכות בחירתו של ראש ממשלה בעל עמדות ותוכניות קיצוניות, ולקוות שההפחדה תעבוד.
משהו עמוק קורה לדמוקרטיות המערביות: טשטוש הגבולות האידיאולוגיים בין ימין לשמאל וחוסר האמון הגובר במפלגות "מסורתיות", מביאים יותר ויותר בוחרים לרצות ללמד את "הממסד" לקח ולחפש אלטרנטיבות. הפופוליזם אינו רק נחלתו של הימין באירופה, אלא גם של השמאל. לנוכח היחלשות הנהגה סוציאל־דמוקרטית, שהפכה לקפיטליסטית, מתעוררים לחיים זרמים דוגמטיים ואוטופיסטיים של שמאל קיצוני בעל נטיות מהפכניות - בספרד, בצרפת, ביוון, בגרמניה, וכמובן - בבריטניה. שנת 2017 - שנת יובל המאה למהפכה הקומוניסטית ברוסיה - מעניקה השראה לזרמים אלה, המעוניינים להחזיר את מחוגי שעון ההיסטוריה לאחור ולבצע נקמה מאוחרת בקפיטליזם ובליברליזם.
עשור אחרי המשבר הפיננסי העולמי, קורבנות "הקפיטליזם החזירי" דורשים חלוקה הוגנת של משאבים. הדרישה הזו כה קולנית, שאפילו מיי השמרנית מתחה ביקורת על "העשירים שהתעשרו יותר".
אי־הסדר העולמי חדר למערב. מי שלא יכין את עצמו - ישלם מחיר כבד. ומי שאי־הוודאות היא מגרשו הביתי, ימשיך להתחזק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו