מאה ימי החסד הראשונים לכהונתו של דונלד טראמפ חלפו זה מכבר, וכעת כבר אפשר להעריך את האסטרטגיה הבסיסית שלו בזירה הבינלאומית. אף שבמבט ראשון עלול להתקבל הרושם כי מדובר במהלכים מאולתרים ללא תכנון מדוקדק, שונים הם פני הדברים כאשר מצרפים זה לזה את המכלול השלם של יוזמות, הכרעות וצעדים מדיניים שננקטו על ידי הבית הלבן מאז 20 בינואר.
ואכן, תמהיל זה יוצר תמונה בהירה של ממשל הנחוש לקדם את חזונו הניאו־בדלני, שיאפשר התכנסות בתוככי המרחב האמריקני ללא חשש מהסתבכות בהרפתקה צבאית מעבר לים. כדי לנוע במסלול זה ולהקדיש את עיקר משאביו לזירת הבית, פועל טראמפ באופן נמרץ ושיטתי כדי להחליש את המסגרות הבינלאומיות הקיימות, דוגמת ברית נאט"ו, העלולות בראייתו לשאוב את מעצמת העל האמריקנית היישר אל מוקדי משבר וסכסוך שאינם קשורים ישירות לאינטרסים הביטחוניים הישירים שלה.
התנהלותו בזיקה לסעיף הערבות ההדדית באמנת נאט"ו, שיש בו לכאורה כדי לגרור את ארה"ב למעורבות יקרה ומתמשכת מסוג זה, מהווה ביטוי לגישה מינימליסטית זו. ביטוי נוסף למגמה זו הוא המאמץ לגבש גוש סוני רחב, שקודקודיו העיקריים הם ריאד וקהיר, האמור להוביל את המאמץ לבלימתו של האיום האיראני. שכן יש לזכור שמטרתה העיקרית של שותפות זו היא להוות תחליף לנוכחות הצבאית האמריקנית במרחב זה בעבר הלא־רחוק, וכך להבטיח שאיראן לא תנצל את התנאים שנוצרו לאחר חתימתו של "הסכם וינה" כדי לערער עוד יותר את מאזן הכוחות האזורי.
באופן דומה יש לראות גם את כניסתו של הנשיא לעובי הקורה במישור הישראלי־פלשתיני. על רקע פוטנציאל ההסלמה והרדיקליזציה הטמון בסכסוך מתמשך זה, מעוניין טראמפ בהשגת "העסקה האולטימטיבית", שתקל עליו את תהליך ההתנתקות החד־צדדית והשיבה הביתה. מבחינה זו אין לטעות בהבנת משמעותה של מחויבותו הנחרצת להילחם בטרור האיסלאמי מבית היוצר של דאעש ושל אל־קאעידה. שכן, לא זו בלבד שאין המדובר בשיגורם של כוחות לוחמים בהיקף ניכר לשדה הקרב, אלא שניצחון במערכה יפחית בסופו של דבר את האיומים הן על היציבות האזורית והן על ביטחונם האישי של אזרחי ארה"ב.
לאור שאיפה כוללת זו להבטיח את התנאים שיאפשרו לארה"ב נסיגה בטוחה ונטולת סיכונים מן המזרח התיכון, אפשר להסביר גם - ולו באופן חלקי - את הניסיון להחיות את חזונו של הנשיא רוזוולט על אודות שותפות אמריקנית־סובייטית בתום מלחמת העולם השנייה. שכן, אם הקרמלין ימלא את חלקו ויסכים להפעיל מנופי השפעה על מדינות ותנועות סוררות דוגמת איראן, אזי יעניק הדבר שוליים נוספים של ביטחון לממשל טראמפ בתהליך התרחקותו מלב המאפליה. טרם ברור עד כמה חלום זה הנו בר מימוש. מה שכן ברור הוא המאמץ הבלתי נלאה לצמצם לא רק את המעורבות הצבאית האמריקנית מעבר לים, אלא גם את מידת ההשקעה הכספית בקשת רחבה של סוגיות ומכלולים (כולל סוגיית "הסכם פאריס") שאינם מוגדרים על ידי טראמפ כקשורים בטבורם ובאופן ישיר לביטחונו הלאומי ולרווחתו של הדוד סם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו