את המונח "פייק ניוז" כולנו מכירים, אך יש גם "פייק היסטורי", ודוגמה מובהקת לכך היא ההתייחסות המסלפת במקומות שונים, בעיקר אצל הפלשתינים, למלחמת ששת הימים. בעיני רוב הציבור הישראלי, המלחמה נתפסת בצדק כאחת מאבני הדרך המשמעותיות ביותר בהיסטוריה הקצרה של המדינה, בין שמטעמים אידיאולוגיים ובין שמסיבות ביטחוניות ומדיניות. תוצאות המלחמה גם חיזקו לאין ערוך את מעמדה הבינלאומי של ישראל, ובעיני ארה"ב במיוחד היא הפכה ממה שנראה בעיקר כנטל ביטחוני - לנכס אסטרטגי.
אך בשנים האחרונות יש מי שמציגים את הדברים בראי עקום ומשמיעים סיסמאות כגון "קללה", "אסון", "מלחמה מיותרת" ועוד לגבי המלחמה עצמה ולגבי המצב שהניצחון הישראלי יצר. כאן חשוב להדגיש שלא היתה לשום גורם בצד הישראלי כוונה ליזום מלחמה או עמדה מראש לניצול תוצאותיה למטרות שלא היו קשורות בשיקולים ביטחוניים. אדרבא, בתום המלחמה ישראל הציעה למצרים ולסוריה שתפנה את כל השטחים שכבשה תמורת הסכם שלום, והצעתה נדחתה ב"שלושת הלאווים" של חרטום.
להלן העובדות: ב־15 במאי כוחות יבשה מצריים צלחו את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. יומיים אחר כך דרש נאצר מהאו"ם לסלק את כוחות החירום מסיני ומעזה, שם הוצבו אחרי מבצע סיני ב־1956, וכעבור כמה ימים הודיע על חסימת מצרי טיראן - אקט מלחמתי ותוקפני מובהק שהצדיק תגובה צבאית מצד ישראל. למרות הידיעות שהצבא המצרי נערך לניתוק הנגב, ישראל עדיין העדיפה פעילות דיפלומטית. היענותו החפוזה של מזכיר האו"ם, או תאנט, לדרישה המצרית לפינוי כוחות האו"ם, גרמה להחרפת עמדתה של מצרים והגבירה את תיאבונה, ונאצר הצהיר ש"נחזור למצב שלפני 1947 (כלומר לפני הקמת מדינת ישראל). בנאום אחר ב־26 במאי הדגיש ש"המערכה תהיה כוללת והיעד היסודי הוא השמדת ישראל". אחמד שוקיירי, ראש אש"ף, קרא להשמדת ישראל, וכן עשו דוברים שונים בסוריה.
את ירדן הזהירה ישראל חזור והזהר, גם בפגישות אישיות, שלא תשתתף במלחמה, אך המלך חוסיין, שהעמיד את צבאו תחת פיקוד מצרי, התפתה להודעות הכזב המצריות על הניצחונות המדומים בסיני ונענה לדברי הכיבושין ש"ייקח חלק בחלוקת השלל" לאחר הניצחון על ישראל. הכוחות הירדניים פתחו באש לעבר ירושלים המערבית והר הצופים, השתלטו על ארמון הנציב והחלו לנוע לכיוון העיר הישראלית עצמה, וההמשך ידוע.
תפיסת השטחים מעבר לקו הירוק הארעי שנקבע ב־1949, בין שנקרא לכך "כיבוש" ובין ש"שחרור", היתה, אם כן, תוצאה ברורה של פעולה הגנתית במסגרת המשפט הבינלאומי, ולא של מעשה תוקפנות או מעשה "אימפריליסטי" כפי שטוענים נגד ישראל. אין בכל הנ"ל כדי להצביע על כיוון או על פתרונות מדיניים - זה נושא פוליטי שהעם באמצעות הנהגתו הנבחרת יחליט עליו בבוא הזמן - אלא ציון העובדות.
והערה לסיום: משום מה, רעיון חילופי השטחים כחלק מהפתרון הפך לכאילו דבר מובן מאליו, בעוד הוויכוח הוא על האחוזים ולא על העיקרון. החלטה 242 של מועצת הביטחון, שנתקבלה בסוף המלחמה, אינה מדברת על חילופי שטחים אלא על קביעת "גבולות בטוחים ומוכרים". ישראל ב־1967 היתה בבירור קורבן של תוקפנות, ומנסחי ההחלטה הנ"ל ונשיאי ארה"ב למיניהם הבינו שאין לאלצה לחזור לגבולות הרעועים ומעודדי התוקפנות הקודמים. אגב, גם אין תקדים לכך במקומות אחרים - איפה כתוב שקורבן התוקפנות "יפצה" את התוקפן על ידי ויתור על שטח משלו בגלל המחיר שזה שילם בעבור תוקפנותו? האם לגרמניה נמסרו ב־1945 אדמות פולניות תמורת השטח שאיבדה לפולין? נוסף על כך, כפי שהסביר שאול אריאלי, איש השמאל, במאמר ב"הארץ", חילופי שטחים על פי האחוזים שמדובר עליהם יחייבו ויתורים על אדמותיהם של עשרות יישובים ישראליים בתוך הקו הירוק. האם בכך נתמוך?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו