דמוקרטיה אחרת

אחת השאלות החשובות בדמוקרטיה היא האם ובאיזו מידה אוכלוסיות של "אחרים", היינו אלה שאינם משתייכים לשכבה הדומיננטית בחברה, יכולות להשפיע במוקדים שונים של קבלת החלטות והשפעה? 

קימרלינג כינה את השכבה החברתית שנהנתה במשך שנים מדומיננטיות ושהשתקפה בשלטון מפא"י אחוס"לים - אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים, לאומיים. בכמה שינויים ובלי לפגוע בצליליו של המונח ניתן לשנות זאת לאחוש"לים - אשכנזים, חילונים, ותיקים, שמאליים, ליברלים. 

המהפך העלה לשלטון הפוליטי את כל "האחרים" לגוניהם בחברה היהודית בישראל - הראשונים שבהם הם יורשיהם הפוליטיים של הרוויזיוניסטים, יריביהם הבולטים של האחוס"לים, שהתארגנו במפלגת חרות שהפכה למפלגה המובילה בליכוד. בתקופת היישוב הם כונו "פורשים" ומימי ראשית המדינה מוכרת סיסמתו של בן־גוריון "בלי חרות ומק"י" שמשמעותה היא דה־לגיטימציה שלהם.

דה־לגיטימציה של יריבים פוליטיים אינה עולה בקנה אחד עם דמוקרטיה שבה לקיומם של יריבים פוליטיים ולוויכוח הפוליטי יש חשיבות. עובדת יסוד ידועה היא הזיקה שבין האוכלוסייה המזרחית המסורתית לבין הליכוד, מה שהפך את הליכוד למייצג של שני סוגי "אחרים" - הרוויזיוניסטים והמזרחים.

 שומרים על יציבות. ספירת קולות בתל אביב, בבחירות של 1977 // צילום: יעקב סער/לע"מ

באותו מהפך חזרו גם החרדים לקואליציות הממשלתיות. החרדים, אין צורך להסביר מדוע, הם אולי "האחרים" המובהקים בחברה היהודית בישראל. הציונים הדתיים שאמנם היו שותפים למפא"י בברית היסטורית כ"אחרים", החליפו נאמנות בלי שום בעיות כשהדור הצעיר שלהם אף שמח במיוחד על המהפך.

"האחרים" מכונים כך תמיד בהשוואה לקבוצה הדומיננטית מבחינה תרבותית, אידיאולוגית, פוליטית, כלכלית ועוד. הם "אחרים" בשיח הדמוקרטי מכיוון שסבלו או שסובלים בהווה מהדרה, מאפליה, מחוסר שוויון לסוגיו וכיוצא באלה. אותה הדרה, אפליה וחוסר שוויון מתוארים כפוגעים בדמוקרטיה במשמעותה המהותית והעמוקה יותר. לאותו חוסר שוויון בלתי דמוקרטי אחראים בדרך כלל המשתייכים לזרם המרכזי הדומיננטי בחברה.

העולה מכאן הוא שבהתקרבות "האחרים" למוקדי השפעה שלטוניים יש משום שיפור דמוקרטי בהשוואה לעבר. נגישות למוקדי השפעה ושלטון פירושה פחות הדרה, פחות אפליה ופחות אי־שוויון. כשקואליציה של "אחרים" זוכה בשלטון, לאחר תקופה ארוכה במיוחד של דומיננטיות של הזרם המרכזי, זו אמורה להיות הדמוקרטיה במיטבה ושיפור משמעותי בדמוקרטיה בהשוואה לעבר. נקודה זו חשובה במיוחד על רקע העובדה שדווקא מול התפתחויות אלו מתפתח שיח "הדמוקרטיה בסכנה".

 

"מקום טוב באמצע"

את שני הרכיבים הללו של הדמוקרטיזציה שהשתקפה במהפך - משלים הרכיב השלישי של תפקוד הדמוקרטיה עצמה שניתן לבחון באמצעות מדדי דמוקרטיה שונים.

מכון המחקר Freedom House מתמחה במדידת רמת החופש במדינות העולם. עד 1977 השיגה ישראל את הדרגה הרביעית בלבד בתוך קבוצת המדינות החופשיות המחולקות לארבע הדרגות העליונות במדד, הדרגה הנמוכה מבין הדמוקרטיות. מיד לאחר המהפך עלתה ישראל לדרגה השלישית. בעוד בישראל החל לצמוח שיח "הסכנה לדמוקרטיה", באותו מכון מחקר ישראל עלתה בדירוג הדמוקרטי.

במשך קרוב ל־30 שנים נותרה ישראל יציבה. לא הידרדרות, אלא יציבות. ב־2006 עלתה ישראל לדרגה השנייה מבין ארבע דרגות של מדינות חופשיות. בעשור האחרון, שבו גבר שיח "הדמוקרטיה בסכנה", ישראל שמרה על מקומה היציב בדרגה זו, הגבוהה בהשוואה לדירוג הנמוך שבו היתה ממוקמת לפני המהפך. 40 שנים למהפך, אם כן, ישראל עברה מדרגה רביעית לדרגה השנייה של הדמוקרטיות.

במדד מחמיר יותר, ה־Democracy Index של השבועון הבריטי "אקונומיסט", ישראל הגיעה ב־2016 למקום ה־29 עם ציון 7.85 (בקטגוריה עם יפן, ארה"ב, איטליה וצרפת הממוקמות מעל ישראל, ובלגיה הנמצאת מתחתיה). לפי המדד, ישראל משתייכת לקבוצות של דמוקרטיה עם ליקויים, אך נמצאת במיקום גבוה בקבוצה זו.

אולם מה שחשוב הרבה יותר הוא מגמת השינוי מול טענת "הידרדרות הדמוקרטיה" המופרכת. בעשור האחרון מאז 2006 ישראל עלתה בהדרגה מהציון 7.28, ועד 7.85 במדד 2016.

המדד המפורסם ביותר בישראל הוא מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה הנערך בכל שנה בקביעות. מדד זה מראה גם הוא על ליקויים בדמוקרטיה ועל תפיסות לא דמוקרטיות. עם כל ההכרה בדבר ליקויי הדמוקרטיה בישראל, תחת הכותרת "ישראל 2015 במבט השוואתי", מובא הסיכום הבא:

"אין ספק אפוא כי יש מקום לשיפור בחלקים ובהיבטים מסוימים של המערכת הדמוקרטית הישראלית. עם זה, המדדים הבינלאומיים... ממקמים אותנו ב'מקום טוב באמצע' בקבוצת המדינות הדמוקרטיות. ואם כך, השיח הציבורי הכאוב והמיואש השכיח בארץ, והתחושה הרווחת שמצבה של הדמוקרטיה הישראלית מידרדר ובשפל המדרגה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר באמצעי התקשורת, הם כנראה לא לגמרי מדויקים..."

מדד חשוב אחר הוא מדד יחסי יהודים־ערבים שאותו עורך שנים רבות פרופ' סמי סמוחה, מהחוקרים הבולטים של יחסי יהודים וערבים. מחקרי המדד שלו מפריכים "את התזה הרווחת המוטעית שהציבור היהודי נעשה לאורך השנים יותר ויותר אנטי־ערבי".

לטענות בדבר הידרדרות הדמוקרטיה כביכול - אין, אם כן, הוכחות ואחיזה רצינית לפחות בכמה ממוקדי המחקר החשובים. בשני מדדים בינלאומיים ובשני מדדים ישראליים מצביעים הנתונים לא רק על כך שהדמוקרטיה בישראל לא מידרדרת כאמור, אלא שלאורך זמן היא אף משתפרת בהדרגה. 

חשוב לציין שבהקשר למדדים ההשוואתיים ניתן לטעון שהם דווקא מחמירים עם ישראל בגלל מצבה הייחודי. ישראל מושווית למדינות שאינן מאופיינות כמוה בהתמודדות מתמדת עם איומים ביטחוניים וקיום מתמשך בסביבה עוינת, הנחשבים לרוב כמעודדים פגיעה ונסיגה מהדמוקרטיה. על רקע זה, כשמדדים שונים מצביעים על יציבות או שיפור, מדובר בהישג משמעותי עוד יותר מנקודת מבט דמוקרטית.

האם הדמוקרטיה הישראלית צריכה לנוח על זרי הדפנה? כלל לא. יש בה מקום לשיפורים. אולם מכאן ועד לטענה בדבר הידרדרות הדמוקרטיה המרחק גדול מאוד. המהפך ב־1977 היה מהפך של דמוקרטיזציה, והדמוקרטיה הישראלית עודנה משתפרת. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו