ניצחונו המשכנע של רוחאני בבחירות לנשיאות איראן, שנערכו בסוף השבוע, מבטיח, ואף ביתר שאת, את המשך המצב ששרר מאז חתימת הסכם הגרעין: משטר תוקפני וקיצוני בחזות חיצונית של מתינות, כביכול.
מצב זה היה נוח לשני הצדדים להסכם - בידי איראן נותרו כל האפשרויות לחדש בזמן שיתאים לה את מאמציה להפוך למעצמה גרעינית צבאית, ומבלי להידרש להפסקת תוכניותיה הצבאיות האחרות, ובד בבד להעצים ולהרחיב את מגמות ההתפשטות האסטרטגית והגיאופוליטית שלה במזרח התיכון כולו. גם לאירופיות ולרוב מנהיגי המדינות האחרות המצב נוח: איראן הרי נמצאת מבחינתם "בצד הנכון" במלחמה בדאעש, את ההתמודדות עם איראן גרעינית "הורישו" למדינאים שיבואו אחריהם, ובינתיים אפשר לעשות עסקים.
עמדתה של ארה"ב בעידן טראמפ מורכבת יותר: אין לה ספק שאיראן היא אויב שמסכן לא רק את בעלות בריתה במזרח התיכון אלא גם את האינטרסים החיוניים של אמריקה עצמה. הנשיא אובאמה לא סבר שהמזרח התיכון מהווה אינטרס אמיתי של אמריקה וראה בהסכם הגרעין את גולת הכותרת של כהונתו בתחום מדיניות החוץ, וכפי שהתבטא בזמנו כותב הנאומים שלו - אמריקה איננה צריכה להיגרר אחרי סעודיה, ישראל ואייפ"ק. לעומת זאת, ממשל טראמפ דבק בעמדתו שהסכם הגרעין היה נפל מבחינה מדינית וביטחונית גם יחד וכי בניגוד לאובאמה, שרצה לייחד לאיראן עמדת השפעה במזרח התיכון במקביל לגוש הסוני בהנהגת סעודיה, הוא חותר להכלת המגמות האיראניות באזור.
המסע הנוכחי של הנשיא טראמפ והדברים ששמע בריאד וישמע בירושלים צפויים לחזק נטיות אלה, ועם זאת נותרות בעינן הסתירות לכאורה שנובעות משיתוף הפעולה הטקטי בין ארה"ב לרוסיה בסוריה ובמלחמה בדאעש. רוסיה, לא אמריקה, היא שקובעת את המהלכים, ומגמתה המוצהרת להביא להנמכת מעורבותן של המעצמות בנעשה בסוריה, דהיינו בפועל את מעורבותה של ארה"ב, תביא בבירור לעליית מדרגה נוספת במעמדה של איראן - לא רק בסוריה עצמה אלא במזרח התיכון כולו. מבחינת ישראל יש לתסריט הזה משמעות שלילית ברורה, שכן נוכחות איראנית משודרגת בסוריה ובשלב הבא גם בלבנון, עלולה להביא לעימות צבאי עם משמרות המהפכה האיראניים ועם חיזבאלה ברמת הגולן ובגבולה הצפוני של ישראל בכלל.
נודע שממשל טראמפ עוסק עכשיו בגיבוש מדיניות כוללת "הוליסטית", לפי המושגים של היום, בעניין איראן, וברור שכל ההיבטים האלה יעמדו לנגד עיניהם של העוסקים במלאכה. עם זאת, לא מן הנמנע שהאמריקנים גם יהיו נתונים ללחצים מצד גורמים כלכליים פנימיים בארה"ב, שאינם רואים בעין יפה את המצב שבו הזדמנויות לעסקים עם איראן נמנעות מהם ועוברות לידיים אירופיות, סיניות ואחרות.
בינתיים ממשל טראמפ הלך בעקבות אובאמה בעניין התרת הרסן על ייצוא הנפט האיראני ו"איזן" זאת בהחלת סנקציות חדשות לגבי כמה סוגיות ספציפיות הנוגעות לתוכנית הטילים האיראנית ולזכויות אדם. יש בוושינגטון מי שמפרשים את הסנקציות החדשות כהתרעה אמריקנית לטהרן, לבל תרחיב את פעולותיה התוקפניות בתחומים השונים, פן תסתכן בתגובה אמריקנית נמרצת, כולל בתחום הצבאי. אך יש גם מי שסבורים שלפחות בשלב זה ממשל טראמפ פשוט מעדיף להמתין, או לשון אחר: לאותת לאיראן שאמריקה איננה מרוצה אמנם ממעשיה, אף שכרגע אין בכך נקיטת צעדים ממשיים לביטול ההסכם הגרעיני.
בין כך ובין כך, השאלה אם אמריקה וגם ישראל איחרו את המועד לפעול צבאית לבלימת המאמץ הגרעיני של איראן, או שרק דחו אותו למועד אחר, לא תרד מסדר היום. מכל מקום, חרף התהפוכות השונות בנושא האיראני, אלה שהיו ואלה שעוד עלולות להיות, הקו הננקט על ידי ישראל לא ישתנה: לאיראן אסור שיהיה נשק גרעיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו