ביקור מיוחד - בגלל העיתוי

היום בשעות הצהריים יושק, בחגיגיות הראויה, הביקור הנשיאותי ה־11 על אדמת ישראל. אף על פי שחלפו 43 שנים מאז הגיע לראשונה נשיא מכהן - ריצ'רד ניקסון - לארץ המובטחת, הפכו מסעותיהם של דיירי הבית הלבן לארץ הקודש לחלק בלתי נפרד ממערכת "היחסים המיוחדים" שבין וושינגטון לירושלים.

הפעם מדובר בביקור מיוחד אף יותר. זאת, משום שהנשיא ה־45, דונלד טראמפ, הוא הראשון הפוקד את ישראל במהלך השנה הראשונה לכהונתו. לפיכך, בניגוד לנשיאים קודמים שביקרו בארץ, דוגמת ג'ימי קרטר, ביל קלינטון וג'ורג' בוש הבן, שמאמציהם להתניע מחדש תהליכי השכנת שלום קיימים או להביאם לכלל השלמה ומיצוי הסתייעו בגורמים מקצועיים בעלי ניסיון - הן במחלקת המדינה והן במועצה לביטחון לאומי - טרם התגבשה בממשל הנוכחי תשתית רחבה של ידע מעמיק וזיכרון ארגוני. 

אף שדמותו של אדריכל הדיפלומטיה האמריקנית בעידן הנשיאים ניקסון וג'רלד פורד, הנרי קיסינג'ר, הפציעה לאחרונה מן העבר ונראתה לצידו של הנשיא טראמפ בבית הלבן, קשה לצפות שמדינאי עתיר תחכום וניסיון זה יוכל, בגילו המופלג (בסוף השבוע יחגוג קיסינג'ר את יום הולדתו ה־94), לתרום תרומה מתמשכת ומשמעותית לעיצובה של מדיניות החוץ של ארה"ב בזירת המזרח התיכון. גם מקומם של שחקנים צעירים יותר מקיסינג'ר, המכירים לעומקו את הסכסוך הישראלי־פלשתיני על כל רבדיו ומורכבותו, דוגמת דניס רוס ואהרון דיוויד מילר, נפקד מן הצוות הנוכחי של ממשל טראמפ. 

על רקע זה, הסכנה הטמונה לפתחו של ביקור נשיאותי בעיתוי כה מוקדם היא פיתוחן של ציפיות מוגזמות באשר ליעדיו, בייחוד כאשר הוא מתקיים ללא מתווה מדיני קיים ומוגדר. לפיכך עצם אזכורו, ולו גם הבלתי רשמי, של תאריך יעד להשלמתו של הסדר הקבע כבר בשלב מקדמי זה, מעלה את זיכרונן של יוזמות מדיניות קודמות, ששאפו לממש את חזון ההסדר הכולל בתוך פרק זמן קצוב ומוגבל, אך שהתרסקו עד מהרה ונמוגו אל תהום הנשייה. יתרה מזאת, הגם שתחילתה של תקופת הנשיאות מאופיינת בדרך כלל בתנופה רבתי, כאשר הנשיא החדש נהנה מרוח גבית פנימית, המעניקה לו מרחב תמרון ניכר גם בזירה בינלאומית, התמונה הפעם שונה.

ואכן, צילה של פרשת "הקשר הרוסי" בכלל ומינויו של תובע מיוחד בפרשה, רוברט מילר, בפרט, מעיבים היום על סדר היום הנשיאותי ומקשים על טראמפ להתמקד באופן בלעדי ביעד החתירה לכינונו של הסדר קבע. מבחינה זו מזכיר הביקור את ביקורו ההיסטורי של ריצ'רד ניקסון, שנערך ביוני 1974. הגם שפני הדברים אז היו שונים לחלוטין מנסיבות הביקור הנוכחי (שכן ניקסון היה לפות אז בעניבת החנק של פרשת ווטרגייט, שקירבה אותו במהירות לסוף דרכו הנשיאותית), אין להקל ראש במשקלם של רעשי הרקע והאילוצים, שיש בהם כדי להחליש את מעמדו של הבית הלבן ולהשפיע השפעה שלילית על מידת יכולתו של הנשיא להקרין עוצמה גם במישור יחסי החוץ.

לא נותר אלא לצפות ולראות אם למרות תנאי פתיחה מורכבים אלה, יצליח הביקור ליצור את הזרז הנדרש לפריצת דרך במישור הפלשתיני הסבוך ורב הממדים.    

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו