תוצאות הבחירות באיראן מלמדות על ניצחון ברור ואף מוחץ של הנשיא המכהן חסן רוחאני, איש המחנה הרפורמיסטי, על פני יריבו, אבראהים ראיסי, נציג המחנה השמרני ובעל בריתם של אנשי משמרות המהפכה, שבו תמך כנראה גם המנהיג העליון עלי חמינאי.
היו בטהרן מי שחששו ערב הבחירות כי אף שהסקרים העניקו לרוחאני יתרון, הרי תוצאות האמת תענקנה את הניצחון ליריבו, אם בשל זיופים רחבי היקף מצד מנגנוני הביטחון ואם בשל התמיכה שלה זכה ראיסי בקרב המצביעים באזורי הכפר והפריפריה. אלו נחשבים מסורתיים יותר ונעדרי עניין או רצון בשינוי. אלא שהתוצאות היו כאמור חד־משמעיות. רוחאני זכה כבר בסיבוב הראשון בכמעט 60 אחוזים מן הקולות ובהפרש ניכר, של כ־7 מיליון קולות.
התוצאות מלמדות על רצון עמוק של המצביעים בשינוי. אפשר אף לומר שבבחירות הוכח שוב שמרבית הציבור האיראני מאס בשלטון האייתוללות, בסמכותו של המנהיג הרוחני, חמינאי, הנחשב שליחו של האל עלי אדמות, וגם בהשפעתם של אנשי משמרות המהפכה. מרבית האיראנים רוצים שמדינתם תחזור ותהפוך למדינה נורמלית ודמוקרטית המקיימת יחסים תקינים עם העולם שסביב לה, ואגב, גם עם מדינת ישראל, שמרבית האיראנים אינם רואים בה אויב שנוא.
אלא שהטרגדיה האיראנית היא שכלל לא ברור שהאיש שבו בחרו המצביעים, הנשיא המכהן רוחאני, הוא האדם שיביא לשינוי המיוחל. איראן הרי אינה מדינה דמוקרטית, והבחירות בה רחוקות מלהיות בחירות המבטאות את רצונו האמיתי של הציבור. ההתמודדות בבחירות אלו הוגבלה למועמדים שבאים מתוככי המערכת הממסדית האיראנית וקיבלו את אישור המנהיג העליון ואנשיו. לאנשים הקוראים תיגר על שלטון האייתוללות ומבקשים לחולל באיראן שינוי ואף להפוך אותה למדינה דמוקרטית באמת, שבה זכות המילה האחרונה היא בידי הציבור ולא בידי אנשי הדת - למועמדים שכאלו אין כל אפשרות להתמודד בבחירות.
במצב שכזה נאלצו המצביעים באיראן לבחור ברע במיעוטו, ושמא בטוב שמקרב מועמדי הממסד והשיטה. הם העדיפו אפוא את רוחאני המעוניין לפתוח, הגם שבמידה, את איראן לעולם החיצון וגם להקל את המתח ביחסים בין איראן למערב. רוחאני היה עדיף בעיניהם על פני המתחרה, אבראהים ראיסי, פניה המכוערות של המהפכה האיראנית, שברקורד שלו מעורבות בהוצאות המוניות להורג של מתנגדי המשטר בשנות ה־80 של המאה הקודמת.
על רוחאני נטען, בעת שנבחר לתקופת כהונה ראשונה לפני ארבע שנים, כי מדובר בגורבצ'וב איראני העתיד לזעזע את המערכת מבפנים ולחולל בה שינוי. אפשר שרוחאני נשא פניו לשינוי שכזה, אבל התוצאה היתה מאכזבת. הוא אמנם השיג הסכם בשאלת הגרעין עם ארה"ב של אובאמה, ואף פעל בהצלחה חלקית לשקם את הכלכלה האיראנית, אבל בכך הסתכם העניין.
אפשר להאשים את אובאמה בשעתו או את טראמפ כיום, שלא הפגינו רצון טוב כלפי איראן ולא התמסרו אליה כפי שהציעו כמה מחסידיו השוטים של משטר האייתוללות במערב. אולם העובדה היא כי בשעה שרוחאני אולי ביקש אחר פיוס עם המערב, הוסיפו בטהרן לקרוא למחיקתה של ישראל מן המפה, ואילו אנשי משמרות המהפכה העמיקו את פעילותם בכל רחבי המזרח התיכון, החל בעיראק ובסוריה וכלה בתימן, ואף הגיעו עד פאתי רמת הגולן. קשה להניח שבתקופת כהונתו השנייה יחולל רוחאני שינויים שאותם לא הצליח לקדם בקדנציה הראשונה שלו. ואולי מקור הבעיה הוא בכך שרוחאני, אדם שבא מתוככי המערכת האיראנית, כלל אינו מעוניין באותו שינוי דרמטי שלו זקוקה איראן.
באיראן נפלה הכרעה, והמועמד הרפורמיסטי ניצח. אבל הכרעה זו לא תעלה את איראן על דרך חדשה ולא תביא לשינוי המיוחל שאותו ביקשו המצביעים בבחירות. מה שהיה בטהרן הוא אפוא מה שיהיה גם ביום שאחרי הבחירות.
