מה חיפשו כאן נשיאי ארה"ב

ביום שני הקרוב ינחת בנתב"ג המטוס הנשיאותי, ודונלד טראמפ יחל את ביקור הבזק שלו בישראל. אף על פי שהדריכות לקראת הביקור מובנת, יש לזכור שאין מדובר באירוע חריג במסכת "היחסים המיוחדים" שבין וושינגטון לירושלים. במהלך 43 השנים האחרונות נערכו לא פחות מעשרה ביקורים נשיאותיים בישראל, והשאלה הנשאלת, לכן, איננה קשורה לעצם ההחלטה לקיים את הביקור, אלא ליעדיו הספציפיים.

בהקשר זה יש לבחון אם אפשר לזהות, ערב נחיתתו של טראמפ, קו אפיון ייחודי האמור לבדל את המסע הנוכחי מכל קודמיו ולהעניק לו צביון חדש. מבט השוואתי על עשרת הביקורים הנשיאותיים בישראל מצביע על כך שרובם לא היו קשורים כלל לתהליך מדיני ספציפי. כך, למשל, נגזר הביקור הנשיאותי הראשון בישראל של נשיא מכהן, ביוני 1974, ממצוקתו האישית המחריפה של הנשיא ריצ'רד ניקסון. על רקע עניבת החנק של פרשת ווטרגייט, שסגרה עליו יותר ויותר, שיקף המסע לישראל (שהיה חלק ממסע ברחבי המזרח התיכון) באופן בלעדי את תקוותו הנואשת של ניקסון שביטויי האהדה שלהם ציפה בעולם הערבי (ובמידה פחותה גם בישראל) יעניקו לו רשת ביטחון וגלגל הצלה חיוני במאבק ההישרדות שלו. תקוותו נכזבה, ובחלוף פחות מחודשיים, ב־8 באוגוסט 1974, הוא נאלץ להתפטר בבושת פנים.

אותם דברים אמורים גם לגבי ביקורו השני בישראל של הנשיא ג'ורג' בוש הבן, במאי 2008, שמטרתו היתה להביע הזדהות עם השותפה הישראלית, שחגגה  את יום עצמאותה  ה־60. למותר לציין שגם שני ביקורים נשיאותיים נוספים - של הנשיא קלינטון בנובמבר 1995 (שהיה השני מתוך ארבעה) ושל הנשיא אובאמה בספטמבר 2016 (שהיה  השני והאחרון) - לא כללו שום מימד פוליטי. ב־1995 הגיע קלינטון כדי להשתתף בהלווייתו של יצחק רבין, ואילו ב־2016 היה זה ברק אובאמה שנחת בישראל כדי לחלוק את הכבוד האחרון לשמעון פרס.

ובאשר לשאר הביקורים, רק למקצתם נוצקו תכנים פוליטיים מוגדרים הקשורים לתהליך השלום. כך, לדוגמה, נועד ביקורו הראשון של קלינטון בישראל, באוקטובר 1994, להביע באופן אישי את מחויבותה של ארה"ב להסכם השלום שבין ישראל לירדן, שנחתם  במהלך הביקור בהשתתפותו של הנשיא. גם ביקורו השלישי של קלינטון בישראל, במארס 1996, לא התמקד בתהליך מדיני ספציפי, אלא ביקש לגייס תמיכה בינלאומית רחבה במאמץ להילחם בטרור. ביקורו הראשון של ברק אובאמה, במארס 2013, מדגים אף הוא מגמה רווחת זו של ריחוקו היחסי של הבית הלבן מתהליכי השכנת שלום ספציפיים ונועד בעיקרו להעלות את מפלס התמיכה של דעת הקהל בישראל בנשיא האמריקני.

מתברר, אפוא, שרק שלושה ביקורים כללו סדר יום מדיני מובהק, ואולם גם בהם לא מדובר היה בגיבוש מסגרת וקווי מתאר חדשים, אלא בניסיון להשלים או לחדש יוזמות קיימות. באופן ספציפי ביקש הנשיא ג'ימי קרטר, בביקורו במארס 1979, להשלים את ניסוחו של הסכם השלום הישראלי-מצרי (ושל המסגרת להסדר ישראלי־פלשתיני שנלוותה אליו). ואולם חרף כל מאמציו, נשאר הסכם השלום, שנחתם שבועיים מאוחר יותר, נאמן ביסודו למתווה "קמפ דיוויד" המקורי מספטמבר 1978.

גם ביקורו הרביעי והאחרון של קלינטון בישראל, שהתקיים בדצמבר 1998, היה מדיני מובהק, והוא כלל מאמץ, שלא עלה יפה, להתניע מחדש את תהליך יישומו של "הסכם וואי" המוקפא. לבסוף, גם ביקורו הראשון בארץ בינואר 2008 של הנשיא בוש הבן נגזר מן הרצון להעניק תנופה למתווה קיים בגזרה הפלשתינית - תהליך אנאפוליס, שהושק בנובמבר 2007.

בהשוואה לדפוס מוגבל ומצומצם זה, מתקבל הרושם שהנשיא טראמפ עלה על נתיב שאפתני להסדר ישראלי־פלשתיני כולל, שבמהלכו הוא מבקש לקדם תהליך חדש של סיור בזק גדוש באירועים. זאת, ללא "מפת דרכים" או מתווה קיים כלשהו להסדר. ההיסטוריה, לפחות, מוכיחה שבנסיבות אלה עתידה מלאכתו להיות קשה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו