אני חייב להודות שבשנותיה האחרונות של רשות השידור לא הייתי מצופיה וממאזיניה האדוקים. המעבר לטלוויזיה רב־ערוצית, רדיו אזורי וצריכת תכנים ברשת הפכו את רשות השידור לארכאית בעיניי.
אבל גם אלה שהתרחקו מהשידור הציבורי, אפילו המלעיזים שבהם, זוכרים לו רגעי חסד. אני, ובוודאי גם חובבי מוסיקה רבים אחרים, זוכרים את "עד פופ", "להיט בראש", "חדש חדיש ומחודש" ו"על בטוח" כשערים לעולם עצום של מוסיקה. בימים שלפני האינטרנט, טוני פיין ושוש עטרי היו אלו שהזינו את הדור שלי בלהיטים שהגיעו מעבר לים ועיצבו את טעמנו. ברי"ש מתגלגלת ובפרובינציאליות תמימה הכירו לי את כוכבי הפופ הבריטי ואת אייקוני הרוק האמריקני. באולפן ספרטני ובטכנולוגיה מיושנת התחולל אחד הקסמים המופלאים שבהם חזיתי ושעיצבו את עתידי המקצועי.
רמי פורטיס מתראיין ב"עד פופ"
קשה להפריז בהשפעה של התוכניות הללו על בנות ובני הדור שלי. ילדי המפתח של שנות ה־70 וה־80 גודלו בצילה של רשות השידור. במקום שפעת ערוצי הילדים המסחררת שקיימת היום, בשעות הצהריים שודרו ברדיו תסכיתים של סיפורי ילדים. תוכניות כמו "לבת, לבן ולמי שמתעניין" ו"חתול בשק". את ארוחות הבוקר המשפחתיות של שבת ליוותה "אותי זה מצחיק", תוכנית המערכונים שהגדירה את ההומור הישראלי. את הסאטירה הישראלית בנתה מהיסודות תוכנית הקאלט "ניקוי ראש", שגם הניחה את התשתית לכל תוכניות הסאטירה הישראליות שהגיעו אחריה.
שוש עטרי ז"ל // צילום: משה שי
"סיבה למסיבה" הכתיבה את שיחות הברזייה לשבוע שאחרי התוכנית. "סמי וסוסו" לימדה אותנו ערבית בימים שבהם עוד היתה שאיפה להתקרבות בין העמים, ושידורי הספורט של ניסים קיוויתי הלהיבו אותנו על ענפים כמו שחייה ואתלטיקה קלה.
אז נכון, כבר שנים ארוכות שלא יצאה בשורה משמעותית מרוממה, אבל דווקא בשנים הללו אפשר היה לחזות בעוצמת השפעתה על התרבות המקומית. "גב האומה" של ליאור שליין לא היתה קיימת אילולא "ניקוי ראש" סללה לה את הדרך. בלי "הצריף של תמרי" ו"ריץ' רץ'" לא היתה "הכיתה המעופפת", ובלי "מבט ספורט" לא היה "אולפן ליגת האלופות". בלי הערוץ הראשון, לא היו מגיעים השני, השלישי וכל האחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו