ההכנות הארגוניות לקראת הביקור הנשיאותי של טראמפ בישראל נמצאות בעיצומן, אך חשובות יותר מהן ההכנות לכך שיצליח הביקור גם מבחינת תוכנו ומהותו. יש מי שסבורים שעצם הביקור של הנשיא החדש בירושלים במסעו הראשון מחוץ לארה"ב הוא האירוע המדיני והסמלי המשמעותי וכי מן הסתם אין לצפות לדיונים מעמיקים, אך בהתחשב באישיותו של טראמפ ובהצהרת הכוונות שלו להביא לשלום ישראלי־פלשתיני - נוסף על שיטות העבודה המאפיינות את דרכו - בהחלט אפשר להניח שהביקור נועד גם למטרות תכליתיות.
על פי הידיעות המגיעות מוושינגטון, שהובלטו בסוף השבוע בכתבה נרחבת ב"ניו יורק טיימס", אכן השקיע הממשל בשבועות האחרונים מאמצים להפוך את הביקור לאקורד ראשון ומעשי לקידום המהלכים שטראמפ רוצה להוביל. ייתכן אפוא שהאורח המכובד ירצה למנף את 48 השעות שישהה בישראל וברשות הפלשתינית כדי לקבוע עובדות מדיניות על ידי השמעת הצהרות שונות לגבי מה שהצדדים צריכים לעשות כדי להגיע ל"הסכם האולטימטיבי", כפי שזה מוגדר על ידיו, ומה צריכה, לדעתו, להיות צורת השלום שהוא חותר אליו.
כתב ה"ניו יורק טיימס" איאן פישר התייחס השבוע ל"סכסוך שקיים 50 שנה, מאז השתלטה ישראל על הגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים", והתעלם מהעובדה שהסכסוך קיים יותר מ־100 שנים, זמן רב לפני שישראל השתלטה במלחמת מגן על המקומות הללו. עובדה זו נעלמה גם מרבות מההתייחסויות של גורמים ממשלתיים זרים בעניין הסכסוך, לרבות בזמנו של הנשיא אובאמה. הנשיא טראמפ אמנם איננו חשוד בדעות קדומות ומסלפות בהקשר זה, אך גם הוא, על פי התבטאויות שונות, אולי רואה את הבעיה ואת סיכויי פתרונה בצורה שאיננה מביאה בחשבון את כל היבטיה הסבוכים.
התסריט שאפיין את מאמציהם הכושלים של נשיאים קודמים לקדם שלום, עליו לחזור. שום נשיא לא היה מעורב יותר במאמצים אלה מביל קלינטון, עד שהתנהגותם של יאסר ערפאת ואבו מאזן (שטראמפ היה בימים אלא אובייקט לשיטות החנופה והרמייה שלו) בוועידת קמפ־דיוויד שיכנעה אותו, כפי שהודה, שאכן אין לישראל פרטנר לשלום. הנשיא טראמפ רוצה בכנות להשאיר את העבר מאחוריו ובעצם לכתוב תסריט חדש, ועל רצונו זה אפשר לשבח אותו, אך הוא חייב יהיה להבין שאת התסריט האמיתי כותבת הסרבנות הפלשתינית; כלומר שלום בין יהודים לערבים בארץ ישראל איננו פונקציה של מציאת נוסחאות דיפלומטיות, אלא בראש ובראשונה של מיטוט קיר העוינות של הפלשתינים, שאינם מוכנים לקבל את זכותו של העם היהודי למדינת לאום ואינם מסכימים להתפשר באף לא אחד מהנושאים העיקריים של הסכסוך.
עם זאת, לא ישראל היא שצריכה להתבלט בשפיכת מים צוננים על סיכויי טראמפ להצליח, שכן אז תואשם בכישלון. אדרבה, עלינו להיות שותפים לאופטימיות שלו ולתת לעובדות לעשות את שלהן. יש להניח שהזמן יעשה את שלו וכי טראמפ במוקדם או במאוחר יגיע למסקנה המעשית שבמקום לנסות להגיע לפתרונות "אולטימטיביים", קרי מלאים וסופיים, עדיף, ברוח "תפשת מרובה לא תפשת", להתרכז בניסיון לקדם הסדרים חלקיים וזמניים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו