"עיסקת איראן - התמונה המלאה", זו כותרת התחקיר שהתפרסם בשבוע שעבר בעיתון האינטרנטי החשוב "פוליטיקו" (כותרת נוספת היתה "מתנת החינם הנסתרת של אובאמה לאיראן"), אשר פירט מעשים שונים של אובאמה במטרה להבטיח את הסכם הגרעין עם איראן. מעשים אלו, כפי שמצטט העיתונאי הוותיק ג'וש מאיר, מסכנים את האינטרסים הלאומיים החיוניים של ארה"ב. לא פחות.
התחקיר שופך אור חדש על התנהלותם חסרת המעצורים של הממשל לשעבר והעומד בראשו כדי לקדם את המו"מ על ההסכם כמעט בכל מחיר, אפילו של פגיעה בביטחון המדינה. "העיסקה היתה קדושה והאיראנים היו מודעים לכך מראש וניצלו זאת", מצוטט אחד המעורבים בהסכם. אובאמה ראה בהסכם את גולת הכותרת המדינית שלו והיה נחוש לא לאפשר לשום עניין אחר למנוע זאת.
לפי המפורט בתחקיר, כך היה: בידי שלטונות החוק האמריקניים הוחזקו 21 אזרחים איראנים או בעלי אזרחות איראנית־אמריקנית כפולה, שעסקו במשך שנים בהברחת ציוד ועזרים מתוחכמים (בעיקר בתחום הגרעיני), בפיתוח טילים וטכנולוגיית לוויינים לאיראן, ובאיתור דרכים להעברת נשק לחיזבאללה. ה־FBI, המשרד לביטחון הפנים ומשרד המשפטים הצליחו לעוצרם אחרי מעקב של שנים, ואילו הנשיא, מזכיר המדינה ג'ון קרי ושרת המשפטים לורטה לינץ' הביאו בדרכים מפוקפקות לשחרורם מהכלא - וזאת כדי להיענות לתנאי טהרן לחתימת ההסכם. הממשל התערב בניגוד מפורש לחוק בעצמאותם של בתי המשפט ומוסדות המשפט האחרים, וכדי להסתיר את חומרת המעשה פירסם אובאמה הודעה שלפיה הוחלט כביכול על מחווה חד־פעמית לשחרור שבעה עצורים אזרחיים "שאינם מואשמים בטרור או בעבירות אלימות", מבלי לגלות שמדובר לא בשבעה אלא ב־21, שגם אם לא עסקו בטרור במישרין היו חוליה מרכזית במאמציה של איראן להשיג נשק גרעיני ולקדם את תוכניותיה הצבאיות האחרות (בתחום הגרעין היה מדובר בהברחות שנועדו לסייע להכשרת המתקנים להעשרת האורניום בנתנז ובפורדו).
לא היתה זו החלטה פתאומית או חפוזה של הממשל, שכן עוד בסתיו 2014 הורה על עיכוב החקירות המשטרתיות והמשפטיות נגד רשתות ההברחה האיראנית. הממונה הפדרלי על החקירות אמר אז, "היה ברור לנו שהוטל אמברגו על כל החקירות בענייני איראן". בו בזמן הודיע הממשל על הסרת חלק מהעיצומים האמריקניים על איראן. וולרי לינסי, מנהלת מכון עצמאי שעוקב אחר הפצת נשק גרעיני, קובעת ששחרור העצירים האיראנים "איפשר לאיראן למעשה להמשיך בהפרת המשפט הבינלאומי".
היסטוריונים יהיו רשאים להשוות את מעשיו של הממשל בענייני איראן לפרשת ווטרגייט, הגם שהשלכותיהם, הן מבחינה אמריקנית והן מבחינה בינלאומית, עלולות להתברר כחמורות בהרבה. מאבקה של ישראל נגד ההסכם, לרבות החיכוכים בין אובאמה לנתניהו, נראה היום עוד יותר מוצדק, וקשה להשתחרר מהתחושה שהצהרות הממשל בזמנו, שלפיהן "למרות חילוקי הדעות וושינגטון תמשיך, ואף תוסיף, בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל", נועדו, בין השאר, להרדמת החששות מההסכם המתרקם.
גם היום גורמים שונים מצדיקים את מאווייו הגיאו־פוליטיים הנ"ל של אובאמה. כך, למשל, פירסם ה"ניו יורק טיימס" מאמר מערכת שכותרתו "לעשות צרות לאיראן" - ואחרי שגמר את ההלל על הסכם הגרעין, תקף את מזכיר המדינה טילרסון על דבריו ש"איראן היא יוזמת מובילה של טרור" ועל כך שאמר כי ההסכם עימה איננו משיג את המטרה, מניעת הפיכתה למעצמה גרעינית. המאמר גם משבח את עמדתו של אובאמה להעניק לאיראן עמדת השפעה במזרח התיכון מול העולם הסוני בראשות סעודיה. רבים מהדברים שמתפרסמים בימים אלה בתקשורת האמריקנית מקורם יותר בשנאה לממשל טראמפ מאשר בהתייחסות אובייקטיבית לנושאים השונים, אך לאורך זמן יהיה יותר ויותר קשה להתעלם מהעובדות לאשורן ולהמשיך להפיץ "פייק היסטורי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו