הנעליים לוחצות, אבל הנתיב נכון

הגן היהודי הפסימי איים להשתלט עלינו בכל הדורות, אבל תמיד יש תנועה לאומית שנושאת פירות • כאשר עולה תיאור שחור משחור בנושא מרכזי יש מי שנואשים, אבל גם מי שנקראים לדגל ועושים לשיפור המצב ולתיקונו

 

מין גן פסימי, שמבטא חרדה קיומית ומוצא את ביטויו בהומור שחור, מלווה את המדינה בכל 69 האירועים שבהם האומה מדקלמת בעקבות מדליקי המשואות בהר הרצל "ולתפארת מדינת ישראל". מקור הגן כנראה עתיק. אולי בחשש מפני החירות שבאה לביטוי ב"ניתנה ראש ונשובה מצרימה". סביר להניח שסיוט השואה הוסיף על הכרומוזום המנבא רע.

ישראל היתה קרובה להפיכת הצפי המר למציאות נוראה ביום הולדתה. במאי 1948 קיבל דוד בן־גוריון את ההחלטה הדרמטית מכולן, ומאז ההיגיון העובדתי המונח ביסוד החרדה משחיקת הקוממיות הלך ופחת בהתמדה ובהדרגה להוציא תקופות קצרות של נסיגה בביטחון הלאומי. הרי האדם שניהל בפועל את הלחימה, הפרופסור יגאל ידין, אמר לו כי הסיכוי לשרוד מתקפה של צבאות ערב הסדירים מגיע כדי 50 אחוזים בלבד.

הגן הפסימי מתקיים מפני שרוב מכריע של ההחלטות הגורליות אמנם מתקבל ב"סבירות גבוהה", אבל לא בביטחון מלא. בשבוע שעבר, במהלך הסערה המחפירה נגד ההורים השכולים בוועדת הביקורת של הכנסת, השחיל בנימין נתניהו משפט שתיאר היטב את מצוקתו של מקבל ההחלטות. הוא אמר לגבי מבצע צוק איתן - וזה נכון בכל עניין מכריע שתוצאותיו עלולות להיות הרות אסון או מושיעות - שיש מידע רב (המצמצם את החשש לטעות), ובכל זאת הוא לעולם אינו מלא, ומתקבלות החלטות שלא בתנאי ודאות. זאת אומרת שיש בהכרח גם מקום לאינטואיציה, לתחושה, לנטיית לב, לכל מה שעלול להאיר בהיסטוריה את מקבל ההחלטות באור נגוהות או בביקורת של בור תחתיות.

הפסימיות רוחשת כל תקופת העצמאות, ורק הצמתים שבהם נחשפים שיאיה נרשמים. היא בלטה כבר בשנות ה־60 כאשר אינטלקטואלים כפרופסור ישעיהו ליבוביץ ואליעזר ליבנה (מי מכיר? מי יודע?) הזהירו כי אם יוקם הכור הגרעיני בדימונה יתקוף אותו כוח צבאי משולב רוסי־אמריקני, ומכל המיזם "לא יישאר דבר מלבד השם חורבות שמעון" (כך ליבוביץ בבוז לחלקו של שמעון פרס במיזם, שהוא המסד העיקרי המממש את חזונו של תיאודור הרצל להקים "מקלט בטוח" לעם היהודי "במשפט העמים").

אלה השנים שבהן בז סופר כיזהר סמילנסקי (ס' יזהר) לצעירים החדשים כאילו הם "דור האספרסו", ואורי סלע הוציא באורח אנונימי חוברת של בדיחות מדכאות, שהנודעת בהן היתה של היהודי היוצא את שדה התעופה לוד ומבקש כי "האחרון יסגור את האור".

היו, כמובן, רגעים שבהם החרדה הקיומית היתה מובנת. בתקופת ההמתנה ב־1967 הזכורה לרע, עת גמאל עבד אל־נאצר פתח בפעולות מלחמה באורח חד־צדדי ומדינת ישראל קפאה על שמריה, היה אפשר להבין כי נפרצה טבעת המגן הממלכתית והוחל בחפירת קברי המונים בגן מאיר בתל אביב. אבל התוצאות לימדו כי חוזי השחורות ונביאי החורבן הגזימו לאין שיעור בחרדה שהפיצו בציבור הרחב. לא כל מחלוקת חשובה, גורלית ומסעירה מובילה למסקנה המבצבצת מדי פעם (בעיקר בחוגים רחבים של האליטה) כאילו ישראל צועדת לאבדון. זה נאמר במילים - "מילא אנחנו, אבל מה על ילדינו?" ובמנוד יד של ייאוש, מעין "אין מה לעשות". 

ייתכן כי התמונה מורכבת יותר. ההומור השחור והגן הפסימי גורמים נזק לאיכות החיים של ישראלים רבים ונוטעים עצים מורעלים בנפשות צעירות, אבל יש גם צד אחר למטבע, והוא שבדרך כלל מתעוררת תנועת תיקון. כאשר עולה תיאור שחור משחור בנושא מרכזי יש מי שנואשים, אבל גם מי שנקראים לדגל ועושים לשיפור המצב אם לא לתיקונו המלא.

האווירה הקשה הנוכחית אינה נובעת מחרדה קיומית. ישראל בטוחה בעצמה, אולי אפילו שאננה מדי (יש בליבי דאגה נוכח קיצוץ צבא הקבע והאטה במיזמים מתקדמים של מדע בכלל ובתוכו גם הביטחוני). אך ביסודו של דבר לא נשקף לה איום קיומי. ברוב שנותיו של העם היהודי הוא היה חוזר בתקופה זו לשיר מן ההגדה לפסח וקורא בקול "דיינו". עתה אינו מסתפק, וטוב שכך. רק שבתנאים של רגיעה בביטחון הלאומי מתקיימת בארץ מלחמת תרבות עזה, קרב ענק נגד האליטות, לעיתים בחירה לא קלה בין שני ערכים נעלים - "שוויון" מול "מצוינות", בחירה לא קלה כלל ועיקר (היא גם חלק מתופעה כללית בדמוקרטיה העולמית שבאה לביטוי בבחירות בארה"ב ובצרפת, ובקרוב בגרמניה, ובעיקר בפרישת בריטניה מהשוק האירופי).

אין ספק שהתופעות הנגלות למתבונן הישראלי מעיקות. ישראל היא כלכלה משגשגת עם עוול חברתי כבד. איזה צד לתפוס, להחמיא לעושים במלאכה או לגנותם על הפקרת החלשים?

היא עדה למאבק חילוני־חרדי מרתק עם מלתעות מאיימות. הקרב מתנהל בחדרי הלימוד. לי הוא נראה מעודד. לא כל כך חשוב כמה חרדים משתמטים מצה"ל אלא כמה מצפצפים על רבניהם העבשים ומתגייסים לשורותיו; ולא כמה רבנים חרד"לים מאיימים על הורים דתיים לא לשלוח את בנותיהם לצבא - אלא כמה מהן מתעלמות ונרשמות כלוחמות וכטייסות, ואולי אפילו נשות שריון.

בשבוע שעבר נקלעתי לטקס הענקת דרגות בבית חיל האוויר בהרצליה. לראשונה ראיתי לא רק דתיים רבים אלא טפטוף של חרדים. עם ציצית בחוץ ושאר סממני הדת, והנה הם בחיל שנחשב ליותר חילוני בכל זרועות צה"ל לדורותיו. אם הדתיים־הלאומיים והחרדים לא רק קרבים למודרנה אלא מוסיפים גם נופך של תרבות יהודית מסורתית לחילונים זו ברכה, ולא סיבה לחרוד עד כדי אמירה כי חסן נסראללה פחות מסוכן מנפתלי בנט. 

מה חשבו ישראלים רבים, שתהליך כה ארוך ומסובך יתקיים ויתנהל בלי קרבות־רחוב זועקים לשמיים? בלי שממסדים עבשים יקראו לעזרתם את הריאקציה ועולם האתמול ובני החושך? מלחמת התרבות הזאת נחוצה, אין בלעדיה.

כן גם בחזית השנייה של אותה מלחמה. מישהו שלא זיהיתי את קולו העיר לפני כמה ימים ב"קול ישראל" כי מנהג העולם הוא שהכלבים (התקשורת) נובחים והשיירה (השלטון) עוברת. אך בישראל, הוסיף, השיירה נובחת על הכלבים ומרתיעה אותם. זה חמור, אבל זה גם מלמד כי התקשורת (וקודם כל בג"ץ) הגיעה להישגים ניכרים עד כי השיירה אינה מרשה לעצמה להתעלם, השלטון נובח כי הוא מודאג מכוחה המרסן אותו באורח משמעותי.

חופש העיתונות ועצמאות בג"ץ וההתמודדות עם שחיתות הפושה בכל המערכות הציבוריות ותיקון העוול החברתי־כלכלי הם מלחמה אחת גדולה על דמות המדינה. התוצאה אינה מובטחת. תלוי במאמץ של בני האור ובמתקפת הנגד של בני החושך. אך ביסוד הדברים עצם התמונה הקשה הנגלית אינה סיבה לייאוש. אפילו לא לאכזבה. ההתקדמות לעבר "לתפארת מדינת ישראל" מתנהלת מתוך מאמץ בלתי נלאה ותחת לחצים חברתיים ופוליטיים.

הכל יוכתר בהצלחה - אם בסופו של דבר תבחר ישראל לא בדרך המשיחיות המטורפת, ואף לא בחלום הביעותים השחור, אלא במה שהינחה אותה ואת התנועה הציונית מאז נטל דוד בן־גוריון את ההגה לידיו: פשרה שתמציתה היא השגת כל מה שאפשרי, רק מה שאפשרי, לא פחות ולא יותר. סביר להניח כי בפרוס השנה ה־70 להולדתה, מדינת ישראל היגעה והנאבקת מצויה בדרך. הנעליים לוחצות, אבל הנתיב נכון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו