"מעשה באב ובנו שהיו מהלכין בדרך. נתייגע הבן ואמר לאביו: אבא! היכן המדינה? אמר לו: בני – סימן זה יהא בידיך: אם ראית בית קברות לפניך, הרי המדינה קרובה לך". המדרש העתיק הזה נכתב אמנם לפני יותר מאלף שנה, אבל רוחו - שכה הולמת את היחס בין יום הזיכרון ליום העצמאות - אומצה בדיעבד על ידי כל מי שהמעבר החד בין שני ימי הקוממיות הללו היה קשה בעבורו ובלתי מובן. לימים שוררו בארץ את "אין כובשים את ראש הסלע, אם אין קבר במורד", מילותיו של שלמה סקולסקי על ראש פינה, שיר שהיה למעין גירסה מודרנית של אותו מדרש קדום.
ההוגה הדתי הרב שג"ר, שאף הוא נדרש לסמיכות הזמנים הקשה בין תוגת יום הזיכרון לשמחת יום העצמאות, הגדיר את יום הזיכרון כ"נשמה של יום העצמאות". בתש"ח, ימים ספורים לפני שנפל במערכה על גוש עציון, כתב שלום קרניאל כי דם חבריו "לא נשפך לחינם", וכמוהו כ"דם ברית בחבלי הלידה של שחרור המולדת".
העיסוק במעבר החד והחריף מזיכרון לעצמאות רלוונטי גם היום, כדי שזיכרון הנופלים לא ייוותר רק ציווי מוסרי־ממלכתי או בגדר כבוד למתים בלבד. עיקר מעשה הזיכרון הוא למעננו, הנותרים, החיים. האבל והצער - לימדו אותנו המקורות היהודיים - נדרשים לעיתים לשלמות השמחה. בחג הפסח, יום העצמאות של העם היהודי, הידקנו מצה ומרור וכרכנו יחד את סיפור העבדות עם סיפור השחרור והגאולה. תענית אסתר וסיפור גזירות המן הוצמדו לפורים, שבו נפרעו היהודים מאויביהם. בשבתות ובמועדים אנו משלבים בשמחה תפילות יזכור לחללי צה"ל ולנספים בשואה.
"אין דבר שלם יותר מלב שבור", וגם שמחת החג היא כרפואה לשבר האובדן. רבדיה של שמחה כזאת עמוקים פי כמה, מעט בדומה למילותיו של רבי שלמה אלקבץ לפני כ־500 שנה: "התנערי מעפר קומי – לבשי בגדי תפארתך עמי"; מעט בדומה לחיבור שבין התורן והדגל: הזיכרון הוא התורן שעליו נניף בחגיגות יום העצמאות את דגל ישראל; הוא מסמל מחויבות תשתיתית, רגשית והכרתית, שעל גבה נבנה הבית הלאומי.
אבל הזיכרון, כאמור, הוא מחויבות לא רק למתים, אלא בראש ובראשונה לעצמנו: מחויבות לערבות הדדית גדולה יותר, גם כאשר מחלוקות אמיתיות קורעות אותנו לכאורה; מחויבות לדור הראשונים שהניח את התשתית שאל תוכה נולדנו; מחויבות גם למטען ההיסטורי והדתי היהודי: אצל רבים מבני הדור הצעיר, זה שנולד אל תוך מציאות של מדינה קיימת, מצטמצמת ומתכנסת התודעה הלאומית רק אל המובן מאליו, מקום לידתו, בבחינת "כאן נולדתי. כאן נולדו לי ילדיי". בכל מדינה אחרת די בקשר טבעי שכזה, אבל לא במדינה כשלנו, שקמה מתוך העבר, ושללא רבדיו השונים – אין לה זכות קיום מוסרית דווקא כאן בארץ ישראל.
אם עברו של אדם אינו משתרע אלא על פני ימי חייו, ואם אין משמעות לרקעו ההיסטורי והיהודי, מדוע להניח שזכותו של היהודי בארץ עדיפה על זכותו של הערבי.
כדי שהמחויבות הזו תשתרש, עלינו לשאול מחג הפסח - יום העצמאות של העם היהודי - את הציווי: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". עלינו להחילו גם על יום העצמאות של מדינת ישראל ובכל דור ודור לראות את עצמנו כאילו היינו שם, על ערש לידתה, כשנחלצנו מהמיצר ומאיום ההשמדה והקמנו מדינה יהודית.
המחויבות היהודית־היסטורית, זו שמעבר למחויבות הילידית, מגולמת בשורות קסומות שהותיר לנו נתן אלתרמן; שיר ערש לילד על ספינת מעפילים. השיר מספר על עץ שסבו של הילד כבש בו את ראשו בתפילה לירושלים, עץ שאביו נעקד אליו בחבל, הוכה בו עד מוות וצנח כשאף פניו מופנות לירושלים; עץ, שעתה הוסב לשמש תורן ספינה ששטה לארץ ישראל ועמוד תפילה לירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו