שתוק, ותתעלם מהמציאות

הפילוסוף היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט העז לחשוף את מסוכנות הזדהות השמאל עם ההתקפה האתנית־דתית של האיסלאם על המערב • העובדה שהיה מדוברי השמאל המובהקים לא מנעה את גלגולו בזפת ובנוצות

1 בסדר. מארין לה פן קיצונית. אנטישמית. שונאת זרים. סכנה לדמוקרטיה. אסור שתיבחר. קיצונית כבר אמרנו. האם מותר עכשיו לדבר על המהות? בכל פעם שציבור גדול בוחר בבחירות דמוקרטיות לחלוטין מפלגות ומנהיגים שלא תואמים את הקו המרכזי של מפלגת התקשורת, נשמעת נחרת הבוז כלפי העַם הטיפש. בכל פעם שהדמוקרטיה מוציאה לפועל את הרעיון העמוק שבה - בחירות שבהן כל קול, אם שוֹעַ ואם דל, פילוסוף או אנאלפבית, שווה פתק אחד בקלפי - נשמעת קריאה נגד הבחירה. אנחנו אלופים בחינוך הציבור, בחוסר ההקשבה כלפיו, אלופים בהתנאות בנוצות הנאורות שלנו כלפי העַם הבוחר במועמדים פופוליסטים. אבל העַם הוא ה"פופולוס", כלומר הדֶמוֹס שממנו נגזרת הדמוקרטיה, שלטון העם. 

נכון, עמים עלולים לבחור עריצים מסוכנים שיחריבו את ארצם. אך לא רק עריצים מושבעים נכנסו לקטגוריית "מועמדים מסוכנים"; גם הנשיא טראמפ, גם "הברקזיט" הבריטי וגם נתניהו. אלו 3 דוגמאות מהשנתיים האחרונות. הציטוטים המתנשאים והבזים להמון ולבחירתו עדיין קיימים. והם רבים. 

אז אחרי שגידפנו את לה פן והזהרנו מפניה, עומדים עשרות אחוזים מהצרפתים להצביע עבורה. אולי היא תפתיע. אבל נניח שכל המחנות הפוליטיים בצרפת יצביעו למועמד שמולה, האם בכך ידחסו בחזרה לבקבוק את השד הקיצוני ונחזור לשיגרה? ומה אז, נשלח את מיליוני הצרפתים שבחרו בה למחנות לחינוך מחדש? האם בכך פטרנו עצמנו מהחובה להבין, למה לכל השדים והבחירות הגיעו מיליוני צרפתים למסקנה שלה פן היא התשובה למצוקותיהם? פשוט לא למדנו. 

מה מצבה של צרפת? מה מצבו של החלום הדמוקרטי של "חירות, שוויון ואחווה", שמאז המהפכה ההיא ב־1789 מרחף על הרפובליקה לעיתים כרוח רפאים? 

 

2 באוקטובר 2005 פרצו מהומות בפאריס, שהתפשטו ברחבי צרפת. המוני מוסלמים ומהגרים מאפריקה השתתפו בהפגנות אלימות, שהפכו למסע הרס. המפגינים הציתו מכוניות, תקפו מוסדות ציבור בבקבוקי תבערה, פגעו בבני אדם והביאו למותם של שניים. בעיצומן של המהומות פירסמו דרור משעני ואורליה סמוטרייז ראיון ב"הארץ" עם הפילוסוף היהודי־צרפתי אלן פינקלקראוט, שתקופה ארוכה היה דובר מובהק של השמאל. כ־12 שנים חלפו מאז, והדברים נשמעים כמעט כנבואה. גם התגובה עליהם. 

פינקלקראוט אמר למראייניו שהתקשורת והעילית התרבותית ביקשו "לצמצם את המהומות למימד חברתי", לראות בהן "מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב", נגד האפליה והאבטלה. הבעיה היא שרוב המשתתפים במהומות היו שחורים או ערבים מוסלמים. "יש בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה - סינים, וייטנאמים, פורטוגזים - והם לא נוטלים חלק במהומות". "ברור אם כן", הסיק פינקלקראוט, "שמדובר במרד בעל אופי אתני־דתי", שלא הגזענות כלפי הפורעים היא מקורו אלא "שנאה רחבה יותר: השנאה למערב, האשם בכל הפשעים", וצרפת נתפסת כנציגה מובהקת שלו. 

באקלים הפוליטי־תרבותי אז, היו דברים כאלה בגדר התאבדות, פינקלקראוט היה מודע לכך, אך לא שיער את עוצמת ההתנגדות לדבריו. "אנחנו נוטים לפחד מלשון אמת", אמר. "מעדיפים לומר 'הצעירים', במקום 'שחורים' או 'ערבים'. אבל אי אפשר להקריב את האמת", גם אם "צריך להימנע מהכללות". לפני 12 שנה צרפת לא התוודעה עדיין לעידן הפיגועים של האיסלאם הרדיקלי, ופינקלקראוט תיאר את המהומות כ"פוגרום אנטי־רפובליקני" של אנשים ש"שונאים את צרפת כרפובליקה", אולי הכנה לזוועות שידענו מאז. 

חלקים מהעולם הערבי־מוסלמי "הכריזו מלחמה על המערב", שהעבר הקולוניאליסטי שלו משמש רק תירוץ לבעיה עמוקה יותר. "אנו עדים לרדיקליזציה איסלאמית שצריך להסביר אותה בכוּליוּתה לפני שמגיעים למקרה הצרפתי". הוא התייחס לתרבותם של הפורעים, ואמר שהיא בורחת מהתמודדות עם בעיותיה, ולכן "מחפשת אשֵם חיצוני". זה קל ומפתה יותר "לומר לעצמך שאתה מוזנח, ו'תנו לי, תנו לי'".

 

3 יותר מהשנאה למערב, הצביע הפילוסוף היהודי־צרפתי על הפנמת השנאה והזדהות איתה בקרב האינטלקטואלים הצרפתים, שגילו הבנה לסיבות האלימות ותיארו את הפורעים באופן רומנטי כ"מהפכנים" ו"מדוכאים". "דַמיינו לרגע שהם היו לבנים... מייד היו אומרים: 'הפשיזם לא יעבור'. ערבי שמצית בית ספר, זה מרד. לבן - זה פשיזם". הגישה הפוסט־קולוניאלית חילחלה למערכת החינוך ולמוסדות להשכלה גבוהה, ופיקנלקראוט ראה בזה איום לא רק על צרפת אלא גם על יהודיה. 

גורמים אנטישמיים נתנו ליהודים תפקיד מרכזי ביצירת העבדות. פינקלקראוט הצביע כבר אז על "הדובר העיקרי של התיאולוגיה הזאת בצרפת": דיודונה, סטנדאפיסט שחור שהמציא הצדעה במועל יד כהתרסה נגד היהודים, ואף הורשע בהסתה אנטישמית. "הוא כיום הפטרון האמיתי של האנטישמיות בצרפת, ולא החזית הלאומית של לה פן". נזכור שהדובר נמצא בקוטב הפוך לגמרי ל"חזית הלאומית". 

אחת האבחנות החשובות של פינקלקראוט היתה שאנחנו חיים בסביבה של "מלחמה נצחית בגזענות". כל תופעה בעייתית מוכתרת מייד כגזענות וסותמת את הגולל על דיון רציני. לכן "צריך לחקור גם את טבעה של האנטי־גזענות הזאת". משום שהרעיון החשוב של המלחמה בגזענות הפך "לאידיאולוגיית שקר מפלצתית". באופן פרדוקסלי, "האנטי־גזענות תהיה עבור המאה ה־21 מה שהקומוניזם היה עבור המאה ה־20: מקור לאלימות". 

גם "יהודים (וישראלים) מותקפים בשם שיח אנטי־גזעני". זה לא אומר שאין אפליה וגזענות; בוודאי שישנן, "אך הצגת האירועים כתגובה לגזענות צרפתית היא שקרית לגמרי". הוא היה פסימי ביחס ליכולתה של צרפת להתמודד עם הבעיה: "יש בצרפת סוג של הכחשה שמקורה ב'בובו' (בורגנים בוהמיינים), בסוציולוגים ובעובדים הסוציאליים, ואיש לא מעז לומר משהו אחר". הוא ידע על מה הוא מדבר. 

התגובה כלפי הראיון דמתה לתגובה כלפי מצביעי לה פן (עם כל ההבדלים המתבקשים). פינקלקראוט הואשם בגזענות וגולגל בזפת ובנוצות ברחבי צרפת ואירופה. לא עזרו זכויותיו הרבות בתחום הליברליזם וזכויות האדם. לבסוף התנצל לפני הכנסייה הליברלית. אבל האמת - מה היה עליה: האם בכך שדחסו את דבריו חזרה לבקבוק, פתרו את הבעיה? צרפת נעשתה טובה יותר, מקדמת פני רעות באופן נכון יותר?

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו