זה היה בוקר ירושלמי של סוף תשרי. לא רחוק מהר הרצל בירושלים החלה להתאסף חבורת ילדים מחויכת ועליזה. בזה אחר זה התקבצו להם תומר מהשרון, שגב מהגליל, שירה מבנימינה, נריה מעוטף עזה ואסול מדליית אל־כרמל. הם התחבקו וצחקו, ובעיקר התרגשו מאוד לראות זה את זה. מאחוריהם, במרחק בטוח ובמבט מגונן אך נרגש לא פחות, עמדו האימהות - ובזווית עיניהן דמעה ראשונה של עצב מהול בשמחה.
העצב והשמחה לא יכולים היו שלא לזלוג להם יחד, מאחר שעבור בני משפחת השכול, גם רגעי שמחה דוגמת חגיגות בר המצווה ובת המצווה שלשמן התכנסה החבורה המיוחדת הזו, מדגישים ומעצימים את החור האדיר שפעור אצלם בלב.
תומר, שגב, נריה ושאר החברים שכלו את אביהם במערכות ישראל. מלחמת הקיום המתמדת על הגנת המולדת אילצה אותם להתבגר בבת אחת. במשך השנים למדתי שעבור אלמנות ויתומי צה"ל, כל יום הוא יום זיכרון. גם היום שבו חוגגים בר מצווה או בת מצווה.
וכך, בהגיעם לגיל מצוות, הוזמנו הילדים המקסימים הללו לחגיגות שיזם ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. החברות האמיצה ביניהם נולדה בכאב הבלתי נתפס שזימן להם הגורל, מתוך הטרגדיות הלאומיות שליכדו אותם בעל כורחם למשפחה אחת גדולה. מאז נוצר בין הילדים חיבור מיוחד במינו. יחד עלינו לירושלים, רקדנו עם ספרי התורה, שרנו ושמחנו, ובכל אותו הזמן חשבנו גם על האבות שלא זכו לעמוד שם עם הבנים על הבמה, להניח יד אוהבת על הכתף ולומר "ברוך שפטרנו". עבור יתומי משפחת השכול, אבא יצא לקרב ולא יחזור עוד. לא לבר המצווה, לא ליום הגיוס, לא לחתונה, וגם לא ללידת הנכדים שעוד תבוא.
• • •
ביום ראשון הקרוב, כבכל שנה בהגיע יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, תחבק האומה כולה את משפחות הנופלים. נאומים נרגשים יפארו את זכרם, דגלים יורדו לחצי התורן והשירים העצובים והיפים ביותר מתוך פסקול השכול יתנגנו ברדיו. את יום הזיכרון מציינת מדינת ישראל ברגישות מיוחדת במינה, שנדמה שאין לה אח ורע בעולם כולו, אבל אם תשאלו את בני משפחת השכול, הם יספרו לכם שעבורם גם שאר 364 הימים שבלוח השנה הם ימי זיכרון.
364 ימי זיכרון נוספים. מלאי געגוע, מלאי מחשבות והרהורים על חיים שנגדעו ועל אהבות שלא יזכו להתממש, ובעיקר מלאי כאב גדול והרבה שקט. אבל המציאות דוחפת קדימה, והילדים העצובים־שמחים האלה מתבגרים וצומחים וממשיכים לחיות. אנו בארגון אלמנות ויתומי צה"ל מרגישים את השליחות הגדולה שמוטלת עלינו - לחבק את בני משפחת השכול גם ביום הזיכרון הזה, אבל גם בשאר ימי הזיכרון שלא מסומנים בלוחות השנה.
יחד נעמוד, נושיט יד, נלטף, נטה אוזן קשבת, נחזק ונחבק. החיבוק הזה לא יחזיר את הבעלים ואת האבות שנפלו, אבל הוא יזכיר לבני המשפחות היקרות לנו מכל שאנו לצידם - לפני הצפירות וגם לאחריהן.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"לטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו