על במות ברודוויי בניו יורק מועלה בימים אלה מחזה הנושא את השם "אוסלו", פרי עטו של המחזאי טי.ג'יי רוג'רס, והמתאר באופן מחמיא את הפגישות שהתנהלו מאחורי גבה של ממשלת ישראל. אותם נציגים בלתי רשמיים מישראל בוודאי היו משוכנעים שהם עושים שירות חשוב לארצם ומבטיחים שלום בר־קיימא - ואין לפקפק בכנות אמונתם זו - אולם למרבה הצער הם טעו לחלוטין לגבי כוונותיהם האמיתיות של שותפיהם לשיחות ולא הביאו בחשבון את התוצאות ההרסניות הפוטנציאליות.
הסיסמה "שלום עכשיו" נשמעת היום חלולה כמו הצהרתו של צ'מברליין, שהבטיח לאחר חתימת "הסכם מינכן" - "שלום בזמננו" - "Peace in our time". בעוד הישראלים ראו במתווה שסוכם תהליך הדרגתי לפתרון הסכסוך עם הפלשתינים על בסיס הכרה הדדית בין מדינת ישראל לבין מדינה פלשתינית העתידה לקום והפסקה מיידית של הטרור, בעיני אש"ף זה היה אמצעי לגאול את הארגון בשלב ראשון מגלותו בתוניס, שאליה הורחק לאחר סילוקו מלבנון במלחמת לבנון הראשונה - נוסף על ההכרה הרשמית שזכה לה כנציג המוכר היחיד של העם הפלשתיני ומניעת צמיחתה של כל מנהיגות אחרת. בשלבים הבאים, קיוו, יתגבש מהלך להגשמת מטרתו האולטימטיבית, דהיינו חיסולה המוחלט של מדינת ישראל. ראשי אש"ף גם צפו שההסכם המתגבש יביא לפילוג באחדות הציבור הישראלי (כפי שאכן קרה). פייסל חוסייני, "שר החוץ" הבלתי רשמי ברשות הפלשתינית, אמר לעיתון המצרי "אל־ערבי" כי הסכמי אוסלו יהיו "סוס טרויאני שאותו הניחו הפלשתינים לפתחה של ישראל, כדי לפתותה לפתוח את שעריה בפני הדרישות הלאומיות הפלשתיניות".
מי שיזמו את השיחות בבירת נורבגיה היו הזוג טריה רוד־לארסן, דיפלומט וסוציולוג במקצועו, ורעייתו מונה יול, אף היא דיפלומטית מנוסה ופוליטיקאית מהמפלגה הסוציאליסטית הנורבגית - שניהם בעלי ניסיון וקשרים בענייני המזרח התיכון. גם כוונותיהם היו כנות ביסודן - ואפשר היה אפילו להסכים עקרונית עם הסברם שבנושא כה טעון ומסובך יש לטפל בצורה הדרגתית ובלתי רשמית במגעים אישיים בלתי מחייבים. אך גם הם לא היו כנראה מודעים למלכודת שגישתם טמנה לצד הישראלי.
שמעון פרס ז"ל, שר החוץ בממשלת רבין, שהוכנס לעניין כבר בשלבים מוקדמים למדי, אימץ את "אוסלו" בהתלהבות ובעיני רוחו ראה בהסכם המתרקם פתח ל"מזרח תיכון חדש". לרבין, שלו נודע על המגעים כנראה רק מאוחר יותר ובתחילה אף הורה להפסיקם, היה יחס מסויג יותר, אף שבהמשך שוכנע אף הוא, מסיבות שונות, ליישר קו עם אנשי אוסלו. עם זאת, על פי עדות שמיעה, התבטא בהזדמנות אחת ש"נאלץ לאמץ את אוסלו כפי שמאמצים ילד בלתי חוקי", והגיע כנראה למסקנה שערפאת רימה אותו.
נראה שגם יחסו של טריה רוד־לארסן, המפיק והבמאי של השיחות, אל הפלשתינים הצטנן במשך הזמן, ואף על פי שהוא שיזם את כתיבת המחזה שמועלה עכשיו בניו יורק, לא ברור אם הוא עודנו מאמין שפועלו, לאור הניסיון שנרכש מאז, הצדיק את הוויתור על דרכים אחרות לקידום פתרון לסכסוך הישראלי־פלשתיני. על כך תצטרך לשפוט לא ביקורת התיאטרון הניו־יורקית, אלא ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו