בימים אלה, ובאיחור מה, סיימתי לקרוא את ספרו הנפלא של יצחק מאיר (אין קשר משפחתי), "אישה אחת". הספר מובא בקולה ומנקודת מבטה של אמו של מאיר, באמצעות המכתבים שהיא כותבת לבעלה הנעדר, ומתואר בו מסע הבריחה שלה ושל בניה מצרפת הכבושה לשווייץ הניטרלית. לאחר שעוברים האם והבנים מסע תלאות מפרך, הם מצליחים להגיע בדרך לא דרך לשווייץ. שם הם משתחררים ממלתעות הנאצים, ונופלים היישר למלתעות הביורוקרטיה.
הלב מתכווץ והאגרופים נקמצים למקרא תיאור אטימות הלב, השרירות ושלטון הפקידים. טפסים ועוד טפסים ועוד טפסים לאישה חולה וחלשה על סף מוות. תקנות שמאלצות אותה להיפרד לתקופה ארוכה משני בניה. אפס חמלה. והכל - בשם החוק. איך אפשר להתייחס כך לאישה שעברה את מה שעברה? בלתי נתפס.
דמעות זעם עלו בעיניי כשקראתי את תיאוריו הבהירים של מאיר. רגע אחד עוד נחתי על זרי זעמי הצודק, אלא שאז נתקפתי בושה עזה. ואנחנו מה? רק לפני ימים מספר פירסם מבקר המדינה דו"ח הקובע שאנחנו ממשיכים להזניח את ניצולי השואה החיים בקרבנו. ממשיכים להערים עליהם קשיים, וממשיכים לעכב את המעט המגיע להם בביורוקרטיה בלתי נגמרת. עשרות מיליוני שקלים הוקצו לנושא, אך משרד הרווחה אינו מנצל אותם. הקשישים אינם מודעים לזכויותיהם, ולא פעם הקריטריונים לקבלת הקלה כלשהי הם אבסורדיים לחלוטין. בשרירות לב נמנעת מקשישים ניצולי שואה אפשרות אחרונה למעט הקלה. בלתי נתפס שאחרי כל מה שעברו, אין המדינה, שנהנית ונהנתה לאורך השנים ממיליונים רבים בזכותם, עושה כל שביכולתה כדי להקל עליהם, אלא ממשיכה להערים קשיים.
אם בניצולי שואה "רגילים" כך, בפגועי נפש מקרב ניצולי השואה על אחת כמה וכמה. סיירתי לפני כמה שנים בבית חולים גדול לפגועי נפש שבו מחלקה של ניצולי שואה. התנאים המחפירים והעלובים שבהם הם משוכנים הם בלתי נתפסים. מדובר באנשים שהמדינה נהנית מקצבאות גדולות מאוד המשולמות להם מדי חודש. במקום שקצבאות אלו, וכספים אחרים (ועדת התביעות וכדומה) יהיו מושקעים עד השקל האחרון בהטבת תנאיהם, הם נעשקים. מן הראוי היה שישוכנו בתנאים הטובים ביותר שיש בנמצא, ברווחה ובנדיבות.
לאן נוליך את החרפה? מדינה אחרת שהיתה נוהגת כך בניצולי שואה היתה זוכה אצלנו לגינוי ולהאשמה באנטישמיות.
זה עניין של זמן. בעוד כמה שנים לא יהיו עימנו ניצולים. האם נוכל להרשות לעצמנו להשתמש ולו בשקל אחד שייוותר בקופת המדינה מכספם? האם נוכל לומר לעצמנו ביושר שעשינו הכל כדי שהכסף ינוצל בזמן למטרה לשמה נועד, ומה שנותר הוא בדרך הטבע? איך תשפוט ההיסטוריה את הדור שלנו, שעוד יכול היה להושיט יד חומלת, להקל, לחבוש פצעים, להיטיב - ולא עשה זאת?
במעט השנים שעוד נותרו לנו, יש לעשות הכל כדי לנצל עד תום את הזכות העצומה שניתנה לנו להושיט יד לניצולי האיומה שבזוועות שחווה עמנו, ולהיות, ולו במעט, ראויים לדור המופלא הזה, שהקים עצמו מן האפר.
הכותבת היא חברת הנהלת ארגון רבני ורבניות בית הלל, ראש בית מדרש "כולנה" ובת לניצולי שואה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו