בשנים הראשונות שאחרי זוועות מלחמת העולם השנייה, היה הנסתר רב על הגלוי • נדרש אירוע מכונן כמשפט אייכמן כדי שנלמד כולנו על ההיסטוריה של הרוע המוחלט - ונתחבר כעם • האם זה מבטיח לנו משהו?
במהלך שנים רבות סברתי שלצד הצורך לזכור ולהזכיר, מוטב שלא נוראות השואה יהוו עבורנו סמל מאחד, אלא הקמת המדינה. אמרנו, וחזרנו ואמרנו, שישראל לא קמה בגלל השואה, וזה נכון (שאפנו למדינה הרבה לפני השואה, אבל עובדה שהיא קמה רק אחריה, רק לאחר שרוב המועמדים לחיות בה הושמדו). עשינו מאמץ גדול שלא להיות מזוהים, גם בעיני עצמנו, עם דמות הקורבן האולטימטיבי, אבל זה לא עזר, והבנתי שאי אפשר לייצר בכוח מכנה משותף. כשיהודים זרים נפגשים הם מגיעים למוראות השואה הרבה לפני שהם מדברים, אם בכלל, על מלחמת
השחרור ועל הקמת המדינה. בדיעבד מתברר גם שמלחמת ששת הימים הרבה יותר משמעותית בזיכרון הקולקטיבי - בעיקר זה של יהודי התפוצות - מאשר התאריך ההיסטורי ה' באייר.
בשלב מסוים אמרתי לעצמי כי אין דבר טבעי יותר מכך שאסון לאומי כה בלתי נתפס, יהיה האירוע המעצב ביותר של העם היהודי, זמן קצר כל כך לאחר שהתרחש, כמו חלום בלהות שהפך למציאות מצמררת. עם שאיבד שליש מאנשיו בתוך שלוש־ארבע שנים אינו יכול להותיר את האסון הזה במוזיאון, ולמצוא לעצמו דבק לאומי אחר. סביר להניח שהשואה תישאר החוויה המעצבת ביותר של עם ישראל גם במאות הבאות.
לא שזו היתה תוכנית של מישהו. לא שהיה רצון מודע להשכיח, אבל כשאני חושב על השנים הראשונות, שנים שבהן עוד לא למדו על השואה בבית הספר, כי בבית הספר לא למדו על אירועים שהתרחשו רק שמונה־תשע שנים קודם לכן, אני יכול להבין כי הצדודית הנמוכה היתה נוחה לכולם. כמו במקרה אונס שבעקבותיו אין הקורבן נוהגת לצאת בראש חוצות, הן משום שמדובר באירוע שפגע כל כך באינטימיות שלה, הן משום שבמשפחות רבות, בעיקר בחברות מסורתיות, זה עלול לפגוע בזוגיות הקיימת שלה או בסיכוייה למצוא בן זוג, והן משום שתמיד יהיו כאלה שיאמרו שהיה לה חלק במעשה הנורא, משום שמכנסיה היו קצרים מדי או משום שלא נאבקה בתוקף.
ניצולי השואה שתקו משום שזה היה כל כך בלתי אנושי, עד שהיו מי שלא האמינו לדבריהם, כאשר אך הגיעו לכאן. המחזור שלי נולד שלוש שנים לאחר תום הזוועות. חלק מן הילדים נולדו במחנות העקורים בגרמניה, והיו מהם כאלה שנולדו להורה או להורים שאיבדו את בן הזוג הקודם ואת ילדיהם בשואה. חבריי לספסל הלימודים לא ידעו עד גיל מאוחר יחסית כי היו להם אחים ואחיות שהומתו בשואה. ההורים לא רצו שצל כזה יעיב על חייהם. מי יכול לבוא בטענות אל ההורים שלא דיברו? הניצולים לא רצו להיכנס לשאלת ה"צאן לטבח", למרות שההתייחסות הזאת הרגיזה אותם עד מאוד. אפשר לחשוב שאילו היו הישראלים במקומם, כולם היו מרדכי אנילביץ' לפחות.
הוותיקים חשו לא נוח עם העובדה שלא יצאו מגדרם כדי להציל את אחיהם. לא שהם יכלו לעשות הרבה, אבל ראשית - מי שחי בארץ באותה תקופה חי ב"פרוספריטי". צורכי הצבא הבריטי היו רבים, והיתה זו התעשייה הארץ־ישראלית שסיפקה את מחסורו, וגרמה ליישוב הקטן לחוש מחוזק ולחיות בנוח. היה, כמובן, צבא רומל שאיים ממערב, והיה חשש מהשמדה והוקם הפלמ"ח, אבל הצבא הגרמני בצפון אפריקה הובס בלי מעורבותנו, ובמבט לאחור - ימי המלחמה היו נוחים ליישוב, עד כדי אי נעימות. עם הצגות ועם קונצרטים, ושביתות ומחלוקות פוליטיות. חיים על פלנטה אחרת.
וגם יכול להיות שההורים (לא רק הניצולים) לא הירבו לדבר על השואה, פשוט משום שלא רצו להפחיד אותנו, ולספר לנו שקרה מין דבר מטורף כזה, לא רחוק כל כך מכאן ולא מזמן. עוד לא היו פסיכולוגים שהמליצו לדבר על זה כבר מגיל הגן, ולא פורסמה ספרות שהסבירה מה אומרים לילדים. אנחנו הבנו שהגרמנים הם אנשים רעים מאוד, ונקמנו בהם בכך שלא היתה אצלנו מוסיקה גרמנית, ושלא דיברו גרמנית, למרות שאבא ידע, ולא קנו מוצרים מגרמניה. ואולי תרומתנו לנקמה הלאומית היתה שריפת דמותו של האיש עם השפם הקטן בכל מדורות ל"ג בעומר.
לא נשכח
לא היה ידוע אז, בשנות ה־50, כיצד תאוזכר השואה. "יד ושם" קם רק במהלכן, ובטיולים לירושלים היינו מבקרים רק ב"מרתף השואה". אושוויץ היתה מעבר להרי החושך, ואיש לא חשב להגיע אליה, ומסעות החיים לפולין היו רחוקים עשרות שנים.
היה זה משפטו של אדולף אייכמן, ששודר לכל הכיתות הגבוהות בשידור חי, ששינה את הכל. הניצולים החלו מאז לספר את שאירע, ספרים יצאו לאור, המורים דיברו על כך, אנחנו דיברנו על כך, וגדעון האוזנר היה הדובר של המכנה המשותף שלנו.
עם כל הכבוד ליציאת מצרים ולחורבן בית המקדש שהתרחש פעמיים בדיוק באותו יום, היתה זו השואה שהפכה מאז למאורע המעצב. העובדה שככל שחולף הזמן עוסקים בה יותר, יהודים ולא יהודים, מתגלים פרטים, נחשפים יומנים של ניצולים שהלכו לעולמם והותירו את פנקסיהם בעליות הגג, מחקרים נכתבים וספרים מתפרסמים, מעידה כי הדאגה פן יישכח זיכרון השואה לא היתה במקומה. האירוע שבו נתפסו היהודים חסרי אונים אל מול הרוע המוחלט, דווקא הוא מעניק לעם את הדבק.
לשאלה מה משמעותו של הדבק הזה, אין תשובה. ודאי לא תשובה מוסכמת. כאשר פוליטיקאים מבטיחים כי לעולם לא תהא שואה שנייה, קשה להבין בשם מי הם מבטיחים זאת וכיצד יבטיחו זאת. צה"ל יוכל להגן על ישראל, ואל ישראל יוכלו תמיד יהודים לבוא, אבל ההבטחה כי לא תהא שואה, יומרנית מדי.
כשפוליטיקאים אומרים: "למדנו את לקח השואה", ואינם ממשיכים, או כשהם מבטיחים לא ללכת כצאן לטבח, קשה להבין בדיוק מה הם מבטיחים. לכל אחד מאיתנו יש, בוודאי, לקח אחר. הלקח שלי הוא שסיוטים אינם מתרחשים רק כשאנחנו ישנים במיטותינו, ושהמפלצתיות אינה חייתית אלא אנושית. ואם זה קרה בגרמניה, זה יכול לקרות גם במקומות אחרים בעולם, וכי תפקידה של החברה האנושית, מאז 1945, הוא לעשות הכל כדי שהמפלצתיות האנושית לא תתפרץ. לא שוב. זה לא קל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו