בתחילת השבוע הבא נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וגם השנה נעסוק במספרם ההולך וקטן של שורדי השואה שעדיין איתנו ויכולים לשתף ולו במעט בטרגדיות האישיות שעברו עליהם שם, כחלק מהטרגדיה הגדולה שעברה עלינו כעם. נעסוק במצבם הכלכלי, ולמשך יומיים נזדהה עם בדידותם של הניצולים ונבחן כיצד נזכור בעתיד את מה שעברו.
יומיים בשנה כולנו מתרכזים בנושא, לומדים עוד על שהיה, תוהים על שיהיה, אולם במהלך השנה מרביתנו כמעט לא עוסקים בזה - או לא עוסקים מספיק. אנו חוטאים בכך, מכיוון שכשם שזכותם של הניצולים לחיות את חייהם בכבוד המגיע להם, כך חובתנו לעסוק בלמידת האירועים ובסיוע להם במשך השנה כולה, ולא רק במועד כזה או אחר. אמנם קיימות שלל מסגרות שהמדינה מעמידה לרשות ניצולי שואה, אך האם זה מספיק? האם בכך אנו פותרים את המצב?
ברחבי המדינה קיימות שלל יוזמות מעניינות של סיוע, זיכרון, הנצחה ולמידה. המשלחות לפולין הן מפעל מבורך, שיעורי ההיסטוריה כוללים מידע חשוב לכל אזרח ישראלי, העדויות האישיות של ניצולי שואה בבתי הספר הן פעילות חובה לכל בוגר של מערכת החינוך הישראלית - כל אלו פעילויות חשובות. אך במחילה, זה לא מספיק.
במסגרת פרויקט "מחוברים" המתקיים ברשת אורט, תלמידינו לוקחים על עצמם להקנות לשורדי השואה מיומנות יומיומית, למשל גלישה באינטרנט, ומקדישים מזמנם למפגשים קבועים עם ניצולי שואה שבהם מלמדים אותם את רזי המחשב וכיצד לבצע פעולות פשוטות לכאורה באמצעים הטכנולוגיים הקיימים. תלמידי הרשת לא רק לומדים את הנושא באופן פסיבי או מתנדבים באופן חד־פעמי; המפגש הבלתי אמצעי והרציף מאפשר לשני הצדדים העצמה, ומייצר מחויבות הדדית וקשר אישי שאין כמותו. פגישה או שתיים הן טובות, ואולי אף ישפיעו על התלמיד - אך רוחב היריעה ואורך הטווח של הפרויקט חשובים בדיוק כמו מהות כל מפגש, ומייצרים היכרות עמוקה יותר.
בל נשכח שבני הנוער של היום הם הדור האחרון שתהיה לו הזדמנות לשמוע מכלי ראשון על המאורעות והסבל שחווה העם היהודי, והם אלו שיוכלו בעתיד לומר לדורות הבאים שנפגשו פנים מול פנים והאזינו לניצולי אותה תקופה איומה. בדצמבר האחרון קיבלה רשת אורט את "עיטור האור", הניתן על פעילות ציבורית למען ניצולי שואה, בעקבות פרויקט אנושי ורגשי זה.
אמנם מקור היוזמה אינו תמיד ברעיון של תלמיד, ונראה כמוכתב מלמעלה, אך האם לא מצופה מאיתנו, כמבוגרים האחראים וכאנשי חינוך במדינת ישראל, להביא לפתחו של דור העתיד את ההזדמנות האחרונה להכיר מקרוב את אותם ניצולים? משימתנו בנושא ברורה - יום יבוא וכל שייוותר לנו הוא הקלטות ותיעודים כתובים, ועלינו לאתר את הדרכים הלא סלולות שדרכן אפשר לקרב את הנוער הישראלי לעשייה החשובה הזו. משלחות לפולין הן חשובות וטקסי יום הזיכרון לשואה הם כמובן מרגשים - אך לא נמלא את תפקידינו אם לא נפעל מעבר למצופה ונאפשר לתלמידים לקחת חלק פעיל בחברה כאזרחים מעורבים, משפיעים ובעלי ידע והבנה.
הכותב הוא מנכ"ל רשת אורטטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו