דווקא המבצע הקריטי ביותר במלחמת העולם השנייה, שהציל את אירופה, זכור לחבל הארץ הצרפתי כטרגדיה גדולה • זקני המקום אף גילו שהנאצים לא פגעו בהם כמו מתקפות בעלות הברית • גילוי בן 73 שנה
לא פחות מ־9,386 חיילים קבורים בבית הקברות האמריקני המשקיף אל חוף אומהה בנורמנדי שבצרפת. הוא משתרע על פני 180 דונם, מטופח כפי שרק בתי הקברות הצבאיים של אמריקה יכולים להיות מטופחים, ולצד שורות ארוכות של מצבות שיש עם צלב, ניצבות עשרות אחרות עם מגן דוד. בכל יום, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, מורידים את שני דגלי ארה"ב, ובכל בוקר מעלים אותם מחדש, לתרועת החצוצרה. מספר החללים האמריקנים, הבריטים והקנדים גדול הרבה יותר, כמובן, וחלקם קבורים במדינות שמהן הגיעו.
למרות שהפלישה תוכננה במשך כשנתיים, היתה מבצע אדיר בהיקפו וסימנה את תחילת סופה של מלחמת העולם השנייה, היא לא השיגה רבות ממטרות המשנה שלה: כיבוש החוף ארך זמן רב מדי ומספר הקורבנות היה גבוה מדי. בין הקורבנות הללו, במאה הימים שחלפו עד שנורמנדי כולה נכבשה מידי הנאצים, היו כ־20 אלף אזרחים צרפתים שנהרגו מהפצצות בעלות הברית.
הכל כבר נכתב על הפלישה הגדולה בהיסטוריה הצבאית, ועדיין עובדות חדשות ממשיכות להתגלות, מתגלים גם מסמכים חדשים ונוצרות תובנות חדשות. היא התרחשה ב־6 ביוני 1944, כשנתיים וחצי לאחר שארה"ב נכנסה למלחמה, והתקווה היתה שתתרחש מוקדם יותר. כיוון שהיתה צפויה, וכיוון שברור היה כי אם תצליח, יהיה בכך כדי לשבור את כוחם של הנאצים, היה צורך לשמור בסוד את מיקומה ואת עיתויה, והסוד הזה אכן הצליח להישמר.
היטלר היה משוכנע שהיא תתרחש בקאלה, משום שזו הנקודה הצרפתית הסמוכה ביותר לחופי בריטניה, והוא הורה להקים קו ביצורים לאורך החוף האטלנטי, מעובה במספר עצום של מוקשים, תוך דגש מיוחד על אזור קאלה עצמו. הקו נבנה, אך בנייתו לא הסתיימה עד לפלישה.
ההכנות הממושכות לקראת הפלישה כללו אימונים קשים של בעלות הברית על אדמת בריטניה, בנייה אינטנסיבית מאוד של מטוסים, נחתות וספינות, וכן מבצעי הונאה מרתקים, שהיטעו את הגרמנים באשר למיקום האפשרי של הנחיתה. בתכתובות הפנימיות היתה התייחסות ל"די דיי" (יום ה"יום") כדי להימנע מהתייחסות לתאריך מסוים, וכך נותר הכינוי ההיסטורי. מזג אוויר בלתי מתאים בקיץ הצרפתי דחה את המועד עד ליום המתאים, שבו פלש מספר בלתי נתפס של כ־160 אלף חיילים לחוף נורמנדי.
מבחינת תושבי המקום, הכיבוש הנאצי לא היה אכזרי במיוחד. ייתכן שבדיעבד יש המייפים את העבר, אבל לדברי הקשישים שעדיין זוכרים, והדור השני הזוכר את הסיפורים, התנאים בנורמנדי היו סבירים כיוון שמדובר באזור חקלאי, שלא היה תלוי בהבאת מזון מבחוץ, ואשר היה יכול לספק את צרכיו בעצמו. הנאצים מתוארים כחיילים צעירים שלא התעללו בצרפתים, ואפילו למדו צרפתית ושילמו עבור מוצרי המזון שקנו מהאיכרים. מי שמבקש לאתר כעס, ימצא אותו מופנה דווקא כלפי בעלות הברית.
לא היה לאן לברוח
במוזיאון המוקדש לזיכרון ולפלישה, בעיר קואן, מיועד רק שטח קטן מאוד לסבל הגדול הצרפתים מהפצצות בעלות הברית, אבל ברחובות העיר לא קשה לשמוע את התרעומת. יותר מכך, תושבים מספרים לי כי בשנים הראשונות היתה תחושה שלא נכון יהיה להעלות את הנושא ולדון בו. ככל שחלפו השנים, הוא מבעבע ושב לשיח. אלפיים אזרחים, מתוך שתי הרבבות שנהרגו באותם מאה ימים, היו תושבי העיר הקטנה. רבים אחרים נפצעו בדרגות קושי שונות, ובהם מי שנותרו נכים ומצולקים לכל חייהם.
בעלות הברית חששו כי הגרמנים ימהרו אל אזור הנחיתה, וכי ינסו לחסל את המוני החיילים שפלשו לאירופה במטרה לחתור לליבה של צרפת, ולשחרר אותה מן הכיבוש הנאצי ומממשלת וישי. כיוון שכך, עשו מאמץ אווירי גדול מאוד לנתק את דרכי ההגעה של הגרמנים אל החופים שבהם נחתו הבריטים, האמריקנים והקנדים. מייד עם הנחיתה החלו הפצצות הבריטים, האמריקנים והקנדים על התשתיות, כדי לעצור את התגבורת הגרמנית, והן נמשכו מדי יום עד לכיבוש המלא של נורמנדי, לאחר יותר משלושה חודשים.
הבריטים והקנדים טסו בגובה נמוך, הם יכלו לראות את המתרחש על הקרקע, ולכן הצליחו להימנע מפגיעה המונית באזרחים. האמריקנים טסו בעיקר בלילה, ובגובה רב. הם ידעו שיפגעו באוכלוסייה הצרפתית, ולכן פיזרו עלונים בצרפתית, שבהם נקראו התושבים להיזהר. אבל לתושבים לא היה לאן לברוח, כפי שקורה הדבר ברוב המקרים הללו. האזהרה לא היתה תחליף למקלטים, ומקלטים לא היו. הדרכים לקואן אכן שובשו, והיא שוחררה ב־19 ביולי, לפני רוב היישובים האחרים בנורמנדי; אבל לא רק הדרכים נפגעו, אלא גם העיר עצמה: בתים פרטיים, בתי משרדים וכבישים.
השיחות עם תושבי קואן, בעיקר עם הקשישים שבהם, חושפות סיפור היסטורי שגם אם לא הוסתר בכוונה, לא הגיע למבחני הבגרות שלנו. זה לא שיש באנשים הללו געגועים לנאצים ושנאה לאמריקנים, אבל הם אומרים במפורש כי הכיבוש הנאצי לא פגע אפילו בבית אחד, וכי העיר נותרה על עומדה שלמה עד 6 ביוני. מאותו רגע, הפכו מטוסי בעלות הברית לאיום הגדול ביותר שלהם. פיזור העלונים אינו נראה להם מעשה הומניטרי כלל, אלא ציניות ורצון לצאת ידי חובה. בני ה־80 של היום היו ילדים במהלך הנחיתה, וכיבוש נורמנדי אינו זכור להם כשחרור, אלא כאסון שגרם למות בני משפחתם, להרס מקורות הכנסה ולאירוע הטראומטי ביותר שחוו בחייהם.
הם מבינים שקשה לי לתפוס את הסיטואציה. הם גם אומרים לי שזוהי בדיוק הסיבה לכך שהעדיפו להחריש, עד לשנים האחרונות: מי יוכל להבין שדווקא המהלך ההיסטורי שהציל את אירופה היה עונשם? מי היה יכול לתמוך בתביעתם לפיצויים כספיים דווקא מבעלות הברית שבאו לשחררם? אבל עכשיו, לפחות, הם מרגישים חופשיים יותר לדבר על מה שקרה להם בקיץ 1944.
ולא הרחק משם, ממש על חוף הים, קבורה כרבבת חיילים אמריקנים, ובהם גם בני אותה משפחה, שטסו אלפי מילין כדי להציל את אירופה. בסדר מופתי של שורות לבנות, בתוך גינון מוקפד ומושלם, בני 18, 19 ו־20. ואין להם מושג כי בשחררם את היבשת גרמו "נזק משני" כבד כל כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו